עופות דורסים נצפים,
רומסים כל חלקה טובה,
עופות דורסים נצפים,
בארץ בוכייה.

בשמי הארץ או על העצים
חיות רעות, המון טורפים.

סובלנות אין,
זיכרון קצר,
לעם שכזה,
שלפני שישים שנה כמעט נגמר, נקצר.

פראי אדם, גזענים
ניטשה צדק.


מושחתים,
כאבים, אנחות, צעקות,
דמים.

דם אנשינו צועק מהאדמה,
זועק,
לאן נעלמה הנשמה,
של עם,
שכמעט ונעלם.

ניצולי שואה מתחת לקו,
סטודנט בלי כסף שיצא לבסוף מאוכזב.

ילד רעב, הולך וגונב
העיקר מתפלאים.

תתפלאו, זה עוזר,
אולי תבינו, נבין.

נשיא שאונס, ממשלת קרקס,
שר אוצר שבע (לא כמו הילד שהוזכר לעיל),
קונה עוד מכנס.

העיקר נשארים,
סובלים ונסבלים,
מקללים,
את הרגע,
את האנשים,
עוברי האורח,
שאולי דווקא הם התמימים.

הפסקה, המשך, הפסקה, המשך,
חרדה, חרדה

אין כבר מילים, אין ביקורת,
ראייה פוסטמודרניסטית הפכה לאופנה,
הכל כאן מותר,
במדינה שלי.

שחורים, לבנים, שחורים, לבנים
שונאים בגלל צבעים.