מעיין בר סבר / הפנמה |
לא צריך להתעכב על הזמן-עצב.
עד שבא היום בו כל הזבל שנאגר בפנים,
יוצא החוצה, בבום.
והכל נשפך ויוצא במהירות,
עד שבסוף נשארו רק הדמעות.
והן יורדות
טיפה אחר טיפה
כל טיפה מקלה על העצב.
עד שבפנים כבר לא נשאר כלום,
אפילו הרגש נעלם, אשר נסחף בין הדמעות.
נשאר חלל ריק
כבר לא נשאר טעם להמשיך.
אין בי שום דבר מיוחד.
הרגש כבר איננו.
אולי אפשר לבנות לו תדמית.
אבל זה כמו בובה מפלסטיק, לא אמיתי.
ליבי נשבר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|