היום אני כבר יודעת ש
אין אנחנו.
וגם יודעת שזה בסדר.
(קל יותר להגיד אני
בלי להתכוון גם אלייך.)
איזו אחריות ענקית,
ירדה ממני
ביום שבו הפסקתי להתנצל
על זה שאתה
פוגע בי.

למרות שעדיין
קשה לי
להתרגל לעובדה
שאתה כבר לא,
הדבר הראשון
שעולה לי במחשבות
ברגע שאני פוקחת עיניים;
וששירי אהבה,
כבר לא גורמים לידיים שלי לרעוד
(אפילו לא בהסעה בדרך הביתה).

חשבתי שברגע שזה יקרה
אני לא אפסיק לחייך,
אבל
לא מסתדר לי,
לבכות - ולא בגללך,
להרגיש טוב
כשבחור אחר,
עושה לי בלב
את מה שפעם,
היית מסוגל רק אתה לעשות.

פתאום אתה עבר,
לא נוסטלגיה.
ממש עבר.
(פעם שאלת אותי מה ההבדל ביניהם
ואני לא הצלחתי להסביר,
היום אני יודעת ש
אתה העבר כי
באמת עברתי אותך.)

קשה לי עם זה שאני
לא מתעניינת.
כבר חצי שנה אני
כל כך עסוקה בעצמי,
עד שהפסקתי כמעט לחלוטין,
להתעניין באנשים אחרים.
אני יודעת שזה
מה שאני צריכה עכשיו
אבל, מרוב ש
תמיד עשיתי מה שאתה צריך
שכחתי איך זה מרגיש
לעשות מה שטוב בשבילי.
(ורק בשבילי, לא מה שטוב בשבילנו)

אתה עדיין משחק את המשחק,
רק ש
אני כבר ניצחתי,
אומנם לא
מארס תורכי.
אבל אני מסתפקת גם
בניצחון בדמותו הנוכחית.
מעט ניצחתי אותך
והרבה ניצחתי אותי.

היום אני כבר יודעת ש
אין אנחנו.
וגם יודעת שזה בסדר.

9.5.07