כשחייכת ידעתי שאני מכירה אותך מאיפשהו. היית מוכר לי. ונעצרתי
לרגע כשהנייד צמוד לאוזני ולפתע גם נקטעה השיחה שלי עם זה שהיה
מעבר לקו. "הלו?.. את שם?" כן, הייתי שם, במקום מעורפל שכזה
שבו הייתי בטוחה שכבר חייכת אליי. את אותו חיוך שופע שנראה
כאילו נלקח מילד קטן, תמים והודבק כבקולאז' על בחור יפה תואר,
גברי שכזה. גם השקיות עם דברי החג שהחזקתי כמעט נשמטו מידי
ובכלל, אני כולי הייתי על סף מעידה. לא נשמתי טוב. אבל מצדי
היה לנשום לא טוב עד סוף החיים. ובום! חזרתי למציאות ואתה כבר
חלפת לך.
ואז חזרתי הביתה עם תמונה שלך מצולמת בזכרון שלי. איזה פוטגני
היית בה. ולא הפסקתי לחשוב מאין היית כה מוכר לי ומדוע היה לי
כה לחשוב להזכר בך? במי שלא היית, בחור יפה תואר עם חיוך של
ילד.
וכל כך רציתי לזכור אותך ממקום של אושר, אולי מהקולנוע או מצדי
גם מהסופר. אבל כשהרצתי בראש פנים שראיתי לאחרונה באותם מקומות
ידעתי באופן מוחלט שלא משם החיוך הזה שלך. רציתי לזכור אותך
אולי מהפקק ברמזור שהיה בצומת לפני שבועיים. היה חפץ חשוד
ואיחרתי לרכבת של 4 וארבע- עשרה. אולי אתה הופעת ברכב שהיה
מולי בכיוון ההפוך. אבל שוב, לא משם ההילה שהיה נדמה לי שהכרתי
כה טוב ששפעה מהחיוך שלך. ואני לא הבנתי פתאום על מה אני
מתעקשת. דווקא על חיוך? מעין הבעת פנים שכזו שאני רואה בכל
מגזין אופנה ובכל סדרה בטלויזיה?! מאיפה לעזאזל היית מוכר לי?
לא, לא אתה, החיוך הזה שלך.
אם היית שלי, מי שאתה לא היית, אז בעצם לא היה אכפת לי שתעזוב
אותי כל עוד היית משאיר לי את החיוך הזה. כן, ככה אני חשבתי.
וגם חשבתי שאם במציאות אתה של מישהי אחרת אז מה בעצם היא עושה
איתך באותם הרגעים בין חיוך לחיוך.
אולי זה היה בזמן אחר, מקום אחר, ואולי אתה סתם דומה למישהו
שאני מכירה כשאתה מחייך. וואי, בבקשה אל תפסיק לחייך. אתה לא
היית מוכר לי מהחלום, זה בטוח. כי אפילו בחלומות שלי אני לא
חושבת שזכיתי לראות חיוך כה חלומי.
ואני ישבתי כבר כמעט חמישה ימים בבית, מנסה לדלות מהזיכרון
הפגום שלי מיידע עלייך. אבל כלום לא קורה.
סיימתי לראות את הסרט ולמחרת נסעתי להחזיר אותו לחנות בקניון.
לא. לא יתכן. שנייה, אולי אני פשוט לא מרוכזת. זה היית אתה?
אתה? "אתה, אתה עם החיוך, תעצור בצד בבקשה!" רציתי לצעוק לך
אבל הייתי פעורת פה. לא האמנתי לעצמי אפילו. פתאום התווסף פרט
לתמונה שלך, שחקוקה לי בזכרון. המדים. היית הבחור עם החיוך של
הילד במדי הזית האלה. ואולי עכשיו אני זוכרת אותך?!
לא. לא, לא, לא. זה שיגע אותי. אבל אתה, עם החיוך והמדים ומי
אתה בכלל חושב שאתה? הדבר המינימלי שיכולת לעשות היה לבוא ולתת
הסברים,שם, מספר, מקום אחרון שבו התראינו.
החיוך שלך היה כל כך מתוח, ואני לא חושבת שאפילו הבחנת שנעצתי
בך מבט.

קמתי מוקדם כי ביום שישי החנויות נסגרות ב-1. רציתי להספיק
לקנות פרחים להורים שחזרו מהנופש. לקחתי גם עיתון בדרך, זרקתי
לאוטו ונסעתי לאסוף את ההורים מהתחנה.
לקחתי איתי את העיתון והתיישבתי לקרוא בסלון עם קפה.
שוב פעם אתה. והפעם - הכל. החיוך, מדי הזית , שם, תאריך. הכל.
ואני, לא באמת האמנתי. כמה אבסורדי, נזכרתי מאיפה החיוך.זה היה
אחרי טקס יום הזכרון, עמדת ודיברת עם מישהו שהיה לו גב שחור
כזה. רק את החיוך שלך ראיתי. לשנייה. זה היה כמו מצמוץ של
העיין שלסרוגין נעצמת ונפקחת. וחייכת אל הגב השחור, שבטח גם לו
היה חיוך אבל רק את החיוך שלך הכרתי.
וזה היה חודש ומשהו אחריי הפעם הראשונה שהחיוך הנודע שלך הופיע
לי מול העיניים. אבל עכשיו הוא  כבר לא היה במרחק נגיעה. לחיוך
שלך היה גם שם שני עכשיו, ז"ל. ונשארתי קופאת מול החיוך שעכשיו
הוא לתמיד.  חשבתי שעכשיו כולם בעצם יכירו אותו. ניסיתי לחייך
אליך בחזרה אבל.. החיוך שלך גרם לי לבכות. זה היה כל כך מנוגד
לטבע. ועכשיו הייתי בטוחה שאזכור אותך ממקום של אושר.