אין פתרון בשירה, רק הסחות דעת.  (זו ההקדמה)




אני יושב במשרד ובוכה משיר של ברוס ספרינגסטין.
הדיסק הזה, נברסקה, עושה לי את זה בכל פעם.
עשרה סיפורים על עשרה אנשים אבודים.
אני מזיל דמעות אקוסטיות וזאת שעובדת מולי לא מסתכלת.
התחבאתי שני מטרים ממנה, שתי מעלות מטווח הראייה.
התחבאתי בחשיפה.  (זה על לפני שעה)




קיבינימאט, מה זה אומר "דיוק ונכונות מעשיו"?
הפיסקה שגרמה לי להסיט מבט מן החלאות שסביבי ולהפנות אותו אל
עצמי. כי אי אפשר שלא. אז.
האם אני מספיק מדויק?
(שיט, איזה לחץ..)
כי מה שרציתי בעצם להגיד, הוא שזה נותן לי מין תחושה כזאתי,
אפלה, כזאתי של מין פיספוס כזה בתנועה, מכירים? כמו כשאתה
במעלית והיא מפספסת את הקומה שלך, נו.. או כמו כש.. כשאתה
ברכבת שדוהרת חסרת שליטה לעבר כור גרעיני. משהו כזה.
זה מדויק?
בקיצור, זו הפרנויה הזאתי, שכל מה שכתוב באינטרנט הוא בהכרח
עליך ובהכרח מאתגר, מתריס ותוקף אותך. מדבר אליך. כי כמו שכולם
באינטרנט רק רוצים למשוך תשומת לב אל עצמם, כך גם כולם
משוכנעים שכל תשומת הלב שנזרקת החוצה, מיועדת אל כל אחד ואחד
מהם. מאיתנו, כלומר.
אז אני עם ארבעה חלונות פתוחים בו זמנית, אחד שירה ושלוש
פרסומות, ארבעה מישורים מיסטיים שמחפשים אותך יותר ממה שאתה
אותם, והפאקינג שדים באים ויוצאים דרך הפאקינג ארובה של הבית
הנטוש שהוא הפאקינג נשמה שלי.
מספיק מדויק?  (זה על לפני עשר דקות)




אני כותב מבלי להסתכל במסך. מדי פעם השפה בטעות מתחלפת ואחרי
פרץ כתיבה אני מרים את הראש ורואה מילים סתומות באותיות
לטיניות. מילות ג'יבריש שלמות שנראות זועמות, צירופים לא
שפויים של אותיות, כמו קללה בשפה זרה.  (זו אתנחתא א')




הייתי שותה בקבוק אוזו שלם לחייך ומקנח עם בירה.
עושה הכל הפוך, בצורה שלא תתיישר עם אף אמירה מחוכמת.
פולט צחוקים לא-מחויכים שלא רואים מילה ארוכה ממטר.
וידויי קריוקי אינסופיים, משכרים כמו שכימיה לעולם לא תשכר.

אבל מה, לעולם לא אגלה את פרצופי האמיתי, כי זה יגרור שאלות
גדולות.
אז אני תוחב בייגלה לאף ומשפריץ כוהל מהעיניים ושולף בדיחות
מהתחת.
מסמר את המסיבה הארוכה, למען שמירת העניין, על ידי חלוקתה
לפרקים.
ביסים קטנים של צרבת, עמודים ברכבל הארוך של חיי שלא עולה ולא
יורד.

את ואני, היינו כמעט אמורים להתחלף בתפקידים.
המלאה במילים ומלאה ממילים-
                                     את, היית אוכלת אותן
בין הארוחות.
עם תיאבון כזה יכולת להיות טיפוגרפית מבריקה.
על הספקטרום המסוים הזה, יושבת בול באמצע.
איפשהו בין אמפטיה ליחסים נורמליים.
בין את, אני והתפקידים שעוד לא החלפנו.
בוואקום שבין האותיות של המילים הלא מובנות לי.
לפחות מבחינתי, הרחק משולי ההבנה הפרטית שלי.  (זה עלייך)




עוד חצי שעה אני אשב במסעדת סושי. אני כנראה אקח טמפורה עם
בירה. מעולם לא ניסיתי סאקה, המלצרית בטח תחייך. אני בטח אחשוב
על הזמן שעובר, למרות שיש על מה לדבר. תמיד יש על מה. היפנים
מבטאים בירה "בירו". זה מצחיק. אני לא אחשוב על אף אחת מהנקבות
שאי פעם אהבתי. אפילו לא על ההיא, למרות שנכון לשנייה הזאת,
מסקרן אותי לדעת אם היא תהיה שם. זה יהיה מצחיק אם כן (היא
אוהבת סושי). כל כך מצחיק, כמו האות ההיא שחוזרת הרבה פעמים.
אני אשב שם ואצחק, מכמה שהכל מצחיק.
חחחחח.  (זה על השנייה הזו)




הכושלאמא של הארספואטיקה.
הסיוט הכי גדול של המטאפורה.
חרחורי הגסיסה של הפרוזה.
הטחורים של האלגוריה.
דמויות מפוקסלות ומתוחות למימדי ענק, תלויות על קיר, כמו
מפסידים בתכנית ריאליטי מהגיהנום. ההיפך מדימוי. עם רעש של
מטוסים ממריאים מעבר לזכוכית, הרחק בסוף האייטיז.
מה שאף מורה לספרות לא תגלה לכם.
או סתם תמונות אקראיות שאני זורק לאוויר. בחירה שלכם, אבל לפתע
-
אני הווירטואלי פוגש את אני המציאותי בשירותים של הטרמינל הישן
של נתב"ג. לוחצים ידיים, עוד לפני ששטפנו אותן. אני הווירטואלי
אומר:
"אתה יודע, ללב שלי יש כוס".
אני המציאותי:
"וואלה? איך אתה מזהה שזה כוס?"
אני הווירטואלי:
"בגלל שהחדר הוורוד שם בפינה הוא לא, אז על דרך השלילה.."
(עזבו, בדיחה פרטית...)  (זה על השנייה הזאת).




ובאשר להקדמה:
אין פתרונות בשירים, רק הסחות דעת.
בנק-דימויים מאובק
שמסדרים
שורות
שורות
ושוברים את המשפטים המעניינים
כדי לברוח מרצף התפתחות
כדי להתחמק מלהסביר.

אין גאולה בשירה, רק הלקאה עצמית.
לוקחים מציאות
וקוטעים
מילה
מילה
מסרסים את כל הרעיונות המשמעותיים
כדי להלקח ברצינות תהומית מדי
שפרושה כמו שטיח-כניסה

על כלום.




את חייבת להבין
שאני אוהב אותך.
אני אוהב אותך, אבל
את חייבת להבין
שרק ככה  (אתנחתא ב')




עומר קינמון כותב שהיה רוצה לנשק את האקסית שלו רק כדי שיוכל
להקיא לה בפה, מהמחשבה על כל האחרים שהיא נישקה. אני חושב
שאצלי זה הפוך; בכל פעם שאני מקיא, נדמה לי שאני מרגיש את הטעם
של כל אלה שנישקתי עד עכשיו. אבל הרעיון לא מסתדר לי לגמרי.
אני לא יודע אם זה בגלל שזה יותר מדי קיא, או מעט מדי.  (זה
ההומאז')




זה נמשך בערך עשר דקות ולא היה שווה את הסיגריה שאחרי. אבל מאה
שקל כן. ישבתי חצי לבוש ובהיתי בעצמי משתקף באחת המראות הרבות
המפוזרות בחדר האדמדם. זיהיתי את עצמי משתקף מתוך קולאז' גזרי
פורנוגרפיה שעל הקיר מאחוריי - דמות מזיעה, עיניים גדולות מתחת
לגבות רציניות. עם שיער עומד וקצוץ בצדדים נראיתי כמו פועל זר.
כל המילים שבזבזתי במשך אותו היום, שכבו דבוקות בתוך שקית
לייטקס שקופה, בפח שמתחת למיטה. ואז הגיע הבא בתור וזה היה
הסימן שלי להתחפף. כשחלפתי על פניו הוא הסתכל לכיוון אחר. אולי
בגלל רגעי קסם כאלה, זה שווה מלכתחילה.  
(זה על הגוף)




יש לי פרויקט ודד-ליין. ואני לא יודע איך אומרים "דד ליין"
בעברית, אבל ניחא. לא זו הבעיה, אלא העובדה שאני לא יכול לגשת
לזה. אני יודע בדיוק מה צריך להיעשות. ואיך. אפילו כתבתי
טקסטים. הרבה הרבה טקסטים. אבל זה לא מספיק, כי צריך גרפיקה.
צריך לבנות את הקופסה שתחזיק את זה בפנים. לא לחוץ מדי, לא
רופף מדי. קופסה לעצמי בעצם. איך בונים קופסה לעצמי? זה נשמע
כמו תרגיל של שנה א'. ואם כך, אז איחרתי מזמן את המועד.  
(זה על עוד חודשיים)




אני כבר יודע איך את הולכת להגיב לזה:
"חחח?"
וממש, בלי שמץ של ציניות-
אין יותר מדויק מזה.  (זו אתנחתא ג')




אז המסעדה הייתה נחמדה מאד. ובדרך ירדו טיפות אבק ענקיות
מהעננים שלמעלה. הם קוראים לזה שבירת שרב אבל הדבר היחיד שנשבר
היו מחסומי תקשורת וגם אלו רק נסדקו, תמיד עם האופצייה להינעל
שוב לתוך מרקם אטום, בגלל שינויי מזג האוויר והמלצרית חייכה,
כן, אבל גם המלצר. לא היה שום דבר שם, באמת שום דבר. פשוט גן
עדן.  (וזה מהעתיד)




הימים האלה
יש להם טעם לוואי
של בקבוק שפמו דרמטולוגי
נמס על מדורת קרקפת מגורה
או
אגרול ששכב שבוע במקרר
ומתעצל להסתובב.  (זו אתנחתא ד')




נו, אז לא נפתר כלום, ואיכשהו זה כן יצא שיר. אבל באמת, הרבה
מעבר לזה, אני כותב כדי לספר על עצמי, כדי לשכנע ולהשתכנע
בעצם, כל פעם מחדש, כמה החיים שלי נורמליים. זה עובד בזכות
פשטות המילים ואיך שאני מצרף אותן עכשיו, באופן רגיל, יומיומי,
למשפטים שלמים בעלי משמעות. זו עבודה קשה. וזה יפה. שיר לעולם
לא ייתן לי את זה.  (זה האפילוג)




לאירית.