אבא.
כמה שאחזור על ההברות וכמה שאשחרר עיצורים,
לעולם לא אוכל לקבל את החיבוק המושלם ממך.
לעולם לא תוכל לספק את רצוני העז שיהיה לך טוב-
אפילו אם על חשבוני.
אני תמיד אהיה שם,
אעמוד איתן בכל מצב,
חוץ מאחד.
והוא המצב שבו אתה איננו שם.
אתה תמיד שם,
אבל אף פעם לא באמת.
לעולם אין אחר שיתפוס את מקומך או את התבנית הכל כך חזקה שחרטת
בי
ואלייה אני מתאימה את שאיפותיי ואהבותיי
ממלאת אותה בכל התכונות שאני כל כך שונאת בך.
אתה משתקף בי, וזה כל כך ברור-
אתה משתקף במעשים ובמילים ובתנועות,
משתקף בבחירות ובהצלחות, בטעויות וברגשות.
משתקף באהבה ובבני הזוג, משתקף בעבודה הקשה ובכעס.
אתה חלק מאוד גדול מחיי, והמרחק שיצרתי בינינו מקשה עליי
וכאילו אין מי שיוכל להשלים את הפער הזה.

אתה חולה עכשיו.
אמא פעם אמרה לי שחיות המחמד שאנחנו לוקחים לעצמנו, לוקחות
מאיתנו את המחלות ואת המוות.
אולי זה באמת קרה,
אולי הוא הציל אותך, ולקח ממך חלק מהנטל הכל כך גדול בכבד
המוגדל שלך,
אולי בזכותו אתה מתהלך בבית עם הבוץ בנעליים, כל כך מיושן
ומקובע.
אבל הוא מת עוד לפני שהספקנו להגיד לו תודה,
הוא מת, הוא מת במקומך.
הרגשות שלי קורעים אותי,
מחדדים את הפיגיונות לפני כל דקירה.
הדמעות שלי צורבות את הפנים,
נופלות ומחליקות בצלקת שנוצרה כל כך מזמן, על ידי ילד כל כך
קטן.
אני לא יודעת אם התודה תעזור לו,
הוא בגן-עדן לחתולים עכשיו.
אני זוכרת איך הוא היה שוכב על הבטן שלך, עולה ויורד עם
נשימותייך הישנוניות מול הטלוויזיה.
ואולי אמא בעצם סתם מלאה באמונות תפלות וטפלות.

גם אם כן וגם אם לא,
אנחנו נשארים כאן עם מצב מאוד לא ברור
ולא מצליחים למצוא אחד את השני בערפל.