הוא אמר שזה הסוף. שכאן הכול נגמר. הוא אמר שמספיק, צריך ללכת,
כמה עוד אפשר? אז החלטתי שהוא צודק. אולי זה באמת הסוף. אולי
כאן הדברים נגמרים ואין יותר, ואולי לא יהיה יותר אף פעם.
ואולי הוא טועה. אולי לא היה כלום מעולם. אולי זה בעצם לא
הסוף, כי לא הייתה התחלה.
שאלתי אותו לאן ללכת? והוא לא ענה. זה הסוף וצריך ללכת, אבל
לאן? לאן הולכים כשהכול נגמר? או לפחות, כשכך נראה? לאן הולכים
כשלא בטוחים? נשארים במקום? מחכים למקרה?
הוא אמר שצריך להגשים חלומות. להשלים עם הגורל. להתקדם עם ג'ה.
אתה לא יהודי? איפה אלוהים ורש"י ורמב"ם? איפה שולחן ערוך
ותלמוד בבלי? הוא אמר שכל זה מיושן. שצריך לפנות מקום לקדמה.
שצריך לנוע קדימה ולא אחורה. שאני מאיטה אותו.
לא רציתי להתווכח. אם צריך אז צריך. אין פה מקום לוויכוח. מה
שצריך לעשות עושים. אני לא רוצה להאט או לעכב, להפריע או
להכשיל. אני לא רוצה לעמוד בדרכו של הגורל, אבל מה אם אני
הגורל? זאת אומרת, חלק מהגורל? מה אם נגזרת להיות כאן, איתי,
עם אלוהים רש"י ורמב"ם?
הוא אמר שזה לא הגורל שלו. שיש לו דברים להגשים, מקומות לראות,
אנשים לפגוש, בחורות לעשות.
אז נתתי לו להתפטר.