כבר בתור ילד הבדידות שלי הייתה שונה משל חבריי, מכל מכריי רק
לי ולשימי המסריח היו חברים דמיוניים. הוא פעם הציג לי אותו
חבר דמיוני, בבואה של שימי רק ללא הסירחון והקיום הממשי,
בניגוד לחבר הדמיוני שלי, ארתור, שידע להתלוצץ בלטינית ומדי
פעם היה מתבל את השיחה בציטוטים של סארטר בשפת המקור.
אבל הבדידות הייתה קשה, חוסר יכולתי לקלוט את אושיותיה של
הלטינית ואת בסיס משנתו של שופנהאור בגיל שמונה וחצי הייתה מן
הגורמים לעזיבתו בטרם עת של ארתור, משפטו האחרון היה: "אני לא
מאמין שאתה מעדיף לראות סרטים בשבת בבוקר במקום לחסל את הורייך
עם סכין, דבר שדנו בו כה רבות, מון שרי, ואמור להביא אותך
לדרגת העומק האנושי הרצוי ולמנוע מהם להמשיך ולקצץ את
שורשיך".
כשהוא הלך עשיתי מה שכל אינטלקטואל בן שמונה וחצי היה עושה
ופרצתי בבכי קורע לב. אימא הביאה לי גלידה, שבעזרתה הצלחתי
לחדד את רגש הכאב והנטישה שחשתי ברגש של סוכר ווניל עם
פצפוצים.
אימי שאלה אותי לפשר הבכי, אך כמובן שלא סיפרתי, בתור
אינטלקטואל בודד ידעתי שלא תוכל להבין את האמת שלי לאשורה.
במקום זאת הלכתי להאכיל את נפשי הכמהה במעט בת הים הקטנה
בטלוויזיה.
עד תקופת בר המצווה נראה היה שהסכנתי עם הבדידות האינטלקטואלית
שהפכה מרועץ לכלי שבעזרתו היה ביכולתי להבין את היותי עליון על
תשעים ושמונה אחוזים מהאוכלוסייה הצעירה בישראל. ידיעה זו
התבטאה במסיבת בר המצווה באולם בון-טון ברמת גן. המעטתי באכילה
כיאה לאינטלקטואל ביום חגו, כפי שדימיתי לראות עצמי בקריאתי
ב"אנה קרנינה" הנוגה.
כמובן שלא היו לי חברי אמת, הרי זאטוטים בגיל 13 אינם בוגרים
דיים להיות חבריי, שלא להכביר ולומר להיות מוצגים במסיבת בר
המצווה כאנשים שאני חולק להם כבוד. היחיד שהוזמן היה שימי
המסריח, מיודעי, מכיוון שהוריי קשרו עם הוריו קשרי ידידות
וזכרתי לו חסד נעורים (כיום אינני זוכר על שום מה היה אותו
חסד), כך שכשהגיע התעלמתי ממנו בנימוס ולא קראתי לו רפש היקום
כמנהגי בימים עברו.
בר המצווה נחגגה שנית ביום ראשון. כשחזרתי לבית הספר "חבריי"
לכיתה הטמינו את ראשי בתוך הניאגרה. אז כבר הבנתי שכאינטלקטואל
אהיה תמיד נרדף, מוכה וחבול. בהווה יהיו אלו זדים שמטביעים
אותי בזוהמת בית השימוש בתואנה שאני "מוזר שמדבר מילים
מטומטמות" ומחר יהיה  זה מושל זאיר שיטיל אותי לקלבוש רק
מכיוון שהעזתי להוביל את עמו בהפיכה צבאית היסטורית אל
הדמוקרטיה.
הזמן חלף. ההטבלות, כפי שנהגתי לכנות אותם כדימוי היסטורי
לאבותיי היהודים שניסו להמירם מדתם, נמשכו. כך גם אותי ניסו
להמיר מהשכלתי ולשפוך את חוכמתי לירקון, אך בכל פעם שהם עשו
זאת כוחותיי עמדו לי ופצחתי ברינון מלא חיים בסגנון גרגוריאני.
לעיתים כשהיו מטבילים אותי באסלה שאין בה צרכים אפילו הייתי
מתמלא עונג מהמקלחת הלא צפויה, ומתחיל להפתעתם לפזם את
יצירותיו של רחמנינוב שבאותה תקופה הפך להיות דמות מפתח בחיי,
אחרי ניטשה.
כשהגעתי לתיכון נכספתי להגיע לכיתה המוגברת, משם, הנחתי, ייראה
העולם טוב יותר. רובה הגדולה של הכיתה היו תלמידים פליטי כיתת
מחוננים שהתפצלה לשתיים והשאר היו אנשים הבקיאים במתמטיקה,
אנשי הגיון ולוגיקה. אולי בהם אמצא את אותם אלו שיוכלו לפלפל
איתי פלפולים על חייו של אמיל אז'אר ועל סיפוריו הקצרים של
בורחס, אותו סופר דגול שהמורה לספרות ביסודי לא הכירה וחשבה
שיש מוזר בכך שאני מכיר אותו. התאמינו? הסופר הטוב בעולם,
והטיפשה שהייתה אמורה לתת לי ידע ולהראות לי את דרכי הספרות
אינה מכירה אותו, אין גבול לבורות.
המבחנים היו קשים, הם כללו צורות גיאומטריות חסרות פרופורציה
ושאלות מתמטיות שאפילו אודיסאוס לא נתקל בקשות מהם. בחדר נדף
ריח התחרותיות. אנשים כאלו, חשבתי לעצמי, הם אותם אנשים שיש
להם עתיד העומד על כנו, לא כמו אותם אלו שהטבילו אותי שהעתיד
שלהם הוא להיות סוכני ביטוח או גרוע מזה, קצינים בצבא.
בסיום המבחנים, טענו התוצאות (לפחות כפי שדווח לי, מעולם לא
ראיתי את המבחן) שלא התקבלתי! איזו חוצפה. אך מיד נזכרתי
שאינשטיין עצמו היה גם דיסלקטי, או לחילופין נפל הפור שאינו
בשליטתי וכל זה חלק מתוכנית שככל הנראה תת-המודע שלי שירטט
עבורי, או אפילו היקום, תוכנית שבה אני צריך להתרחק מדומים לי
כדי שלא אסתאב ואזכה להוכחה הממשית שאני טוב מהם ושאין לי מטרה
בעולם, או לחילופין כדי שהבדידות היא אשר תחדד את אבחנותיי
לגבי העולם ותהפוך אותי ליצור שלם, כפי שהפכה את קפקא ליצור
שלם. אותה עובדה שנולדתי בערך תשעים שנים אחריו, היה האות
האלוהי שהייתי זקוק לו.
כאדם הבקיא בכל הלכי ההשכלה הגבוהה, השכלה תיכונית לא יכולה
היתה לגרות את מחשבתי. פיסיקה של תיכון, איזו בדיחה, באותה
תקופה כבר הייתי שולח על בסיס שבועי מכתבים לשרדינגר (לאחר מכן
גיליתי שהבחור כבר מנוח, אך לא היה ביכולתי לדעת בוודאות או
שמבחינה רגשית הכחשתי שאדם ברמתי חלף מהעולם) ובהם סייגים
לתורתו. לכן בחרתי בדבר היחיד שבו לא היתה בקיאותי לעילא
ולעילא, גיאוגרפיה. מעולם לא משך אותי לקרוא בצורה יבשה על
מקומות שלא ראיתי, מכיוון שאת ממון בר המצוה הורי העדיפו
להוציא על אותו אולם אירועים בחוסר אחריות.
וכך למדתי לי גיאוגרפיה, מגלה להפתעתי שבורותי ובורותם של כל
אותם אלו שברצונם לפגוע בי אחת היא. מצאתי עצמי בכיתה אחת עם
שלושים ושניים מוז'יקים, מרגיש כז'יד נרדף.
להפתעתי הגיאוגרפיה נחשבה מקצוע נטול ערך, ולכן נמשכו אליו כל
אותם חדלי אישים. את השנים הבאות ביליתי באותה בדידות, עד אותו
היום. היום שבו פסקתי לבוא לתיכון.
לצבא לא התגייסתי. מציאת אנשים כמוני בצבא הינה כידיעת מסלולו
של חלקיק ומהירותו בו בזמן. דעותיי הפוליטיות, ללא כחל ושרק,
נוגדות את ערכי הצבא המשחית שמדינתי מכלכלת. כאדם עם עיניים
פקוחות התנגדתי נחרצות להשתעבד למסגרת שאני סולד ממנה סלידה
אין קץ. בנוסף ריחמתי על מפקד הדיוט הממונה על חייל העולה עליו
בעשרות מונים. אותו מפקד יהיה מתוסכל ויאלץ להתעלל בי וכך
שנינו נפגע ולכן נחוץ למנוע את כל העניין. לפני שהספקתי להודיע
לגופי המנהלה בצבא על הפסקת גיוסי הם כבר שלחו לי מכתב בו הם
מודיעים לי על שחרורי מכיוון שלא נמצאתי מתאים. כל גופי זע
ורטט, היתכן כי אותו גוף מקולל הבין שלא נועדנו לחיים
סינרגיים?  כנראה שהם הבינו על סמך ניסיון השנים שאדם בשיעור
קומתי לא אמור להתקלקל במנגנוניו המסואבים.
ואז הייתי חופשי ללמוד את הנעלה שבמקצועות, הפיסיקה. אותה
בדידות אינטלקטואלית פסקה על דעת עצמה שכבת לוויתי אין לה רשות
לקום ולפתע לעזוב, הרי אנו שזורים זה בזה. וכך גיליתי שהיא
מפרידה ביני לבין שאר הפיסיקאים, מעטים מהם מתעניינים
בפילוסופיה או ספרות וגם אותם אלו שמתעניינים, עשו זאת בעבר או
עושים זאת בצורה מועטה, מבזבזים את חייהם על קשרים עם נערות או
על יציאות לבילויים ולמסיבות שפסקתי מללכת אליהם מאז שארתור
עזב אותי באותו יום לח וקר.
זאת השנה השביעית, אני משפר את התואר כבר שנתיים במטרה להתקבל
לתואר השני, מי היה מאמין שסיפון הזכוכית שוב יעצור אותי. אני
שוקל להיכנע, אך אני כה קרוב. כדי להתקבל לתואר השני אני זקוק
לשיפור קל (כעשרים וחמש בממוצע) בכל המקצועות החשובים. אך את
כולם עברתי! ואני בוגר תואר ראשון (אומנם לאחר מספר ניסיונות
בכל קורס, אך ישנה דיפלומה שתעיד). אתן הזדמנות לעניין בשנתיים
הקרובות, באותו הזמן אכתוב קטעי פרוזה ושירה לעייפה ואחזור
לדוש באינטנסיביות בתחום הפילוסופיה של המדע, אליו פיתחתי
לאחרונה אהבה יתרה. אם לא אצליח, אבין שזו הבדידות שמכאיבה לי
ולוחשת  באוזני שעליי להיות סופר וכל חיי זו הייתה מטרתי.
ואז אאונן, דבר שגילתי לאחרונה וממנו אני נהנה הנאה יתרה.