"אתי הזאת, היא כבר לא חולמת לזכות בפיס.
פעם היא היתה חולמת.
פעם היא היתה עובדת אצל שושי, שפתחה בחצר את המספרה שלה, ואתי
ככה סתם התחילה לעזור לה לעשות עם חוט, רק שפם וגבות. גם שער
מהסנטר זה שפם. הלקוחות היו מרוצות, כי אתי היתה עושה את זה
מהר ולא כואב, וגם כן היה גדל נורא לאט אחרי זה. והיה רך, לא
קוצים קשים. לפני זה אתי עשתה את זה רק לבנות של המשפחה, לא
חשבה שזה יהיה מקצוע. אבל כששושי פתחה, היא אמרה למה לא, ככה
כולם ירוויחו מכל הצדדים, ואו שיבואו פה בשביל התסרוקת או
בשביל הלהוציא.
זה היה לא הרבה אחרי שאתי גמרה צבא. היא גמרה באמצע, כי התחתנה
עם נתן, שהיה גר ליד הבנדוד שלה. ונתן היה מסגר, עשה כל מה
שצריך, אבל הכי הרבה עשה סורגים. היה לו פתק כזה שהדפיס איזה
כמות של עשרתלפים כל פעם, עם השם שלו והטלפון, וכתוב שהוא עושה
סורגים באיכות מצוינת ובלי לכלוך בבית, מחזיק מעמד שנים ולא
מחליד, כי הוא שם את זה בתהליך כימי שהצבע יתפוס. ככה שגם אם
יורדים גשמים הרבה, הסורגים נשארים בצבע שלהם ובכלל לא מעלים
כתמים של חלודה. זה חשוב, שיהיה לא רק חזק ויעשה תעבודה, אלא
גם לא יחרב את החזית של היופי של הדירה. היה מסגר מוכשר, נתן,
גם סורגים פשוטים עשה, וגם דקורטיבי.

נתן היה יודע לעשות את זה מבחוץ של החלונות, בלי לפחד, גם אם
הקומה שעבד היתה נורא גבוהה. אתי הלכה איתו פעם אחת, עוד לפני
החתונה, והלב שלה כמעט נפל כשנתן עלה על המשקוף בשביל לחבר את
הסורג. הוא היה עובד עם אחיו, שאחר כך נהיה הגיס שלה, אשר. אבל
נתן היה הבוס. הוא היה הולך בעצמו בשכונות לשים את הפתקים
בתיבות, וככה היו באים הקליינטים החדשים. סך הכל היה לא רע
בביזנס הזה אותו זמן, כי גם היו אנשים שאמרו לחברים ולמכרים
שלהם, ובאו הרבה מפה לאוזן. אבל כשלא באו, היו הפתקים. את
המסגריה היה לנתן מאבא שלו ושל אשר, באזור התעשיה הישן. לא
גדולה, ורק שני עובדים היו עובדים איתו ועם אשר, ורק לפי
הצורך. הוא לא היה משלם שכר דירה, זה היה שלהם המקום.

אז כשאתי היתה עובדת אצל שושי, ככה מדי פעם היא היתה חושבת
שלמה היא עובדת אצל שושי ולא שושי אצלה. למה כי שושי היתה
לוקחת למשל עשרים שקל על משהו שאתי עשתה, ולאתי היתה נותנת רק
שבע. או שמקבלת שלושים, ונותנת רק שתים-עשרה, שלוש-עשרה, לפי
החשק ואיך שבא לה. לא היה סיכום ביניהם, הן היו חברות כאילו,
ושכנות, והכל ברוח טובה, אז שושי שהיתה הבעלית, כל פעם היא
היתה המחליטה. אתי לא היתה מתרגזת, אבל מה, היתה לוקחת ללב,
למה היתה לה הרגשה לא נוחה ששושי מקבלת יותר ממנה והיא עצמה מי
שעבדה. לא פייר.
מפה לשם, היא היתה כל הזמן חולמת בשקט איך היא תעזוב פה, ותפתח
בדיוק ממול, ואפילו שהיא לא עושה תספורות ולא חופפת ולא גוזרת,
היא תביא מישהי טובה, ובעצמה היא גם תעשה עם החוט וגם עם
שעווה, וככה כל הלקוחות של שושי יעברו אליה, וגם אולי יצא לה
להרוויח יותר כסף ולא מישהי תשים לה יד על מה שמגיע לה. לשושי
היא לא היתה מגלה מה שחשבה, שיחקה יפה כאילו היא לא כועסת, ולא
התווכחה איתה אף פעם. אבל בבטן שמרה ושמרה, ואחרי כמה שנים שהם
ביחד, ועוד היא היתה חולמת לעזוב, בא לה הג'וק הזה של הפיס
והתחילה לקנות, וגם מילתה טוטו, וגם גירדה כרטיסים עם המטבעות.
היתה עומדת בדוכן בהרצל, שמה ליד הביתקפה, ולפעמים היתה זוכה
באיזה סכומים קטנים, מאה-מאתיים. ונתן לא היה יודע את זה.

עוד מהילדות שלה אתי היתה שומעת פיס-פיס, כי ההורים שלה היו
נורא בלי כסף, וככה תמיד היו אומרים במרוקאית שיבוא לך המזל,
שיפתח לך המזל, ובעברית הלוואי שתזכה בפיס. זה היה הברכה
הקבועה גם במשפחה וגם של כולם. כי בלי פיס איך אפשר היה לצאת
מהשכונה, איך אפשר היה להסתדר בחיים. אז אתי הרגישה שהכי מגיע
לה, זהו, זה הזמן של העושר, והנה זה בא תוק-תוק דופק בדלת, כי
עכשיו כבר התור שלה. התור שלה לזכות, לפי דעתה, היה ממש קרוב,
אבל מה, אם היא לא תקנה ולא תמלא ולא תגרד, אז מישהו אחר יפול
לו המזל שלה, וחבל, לא? ככה היתה פעם-פעמיים בשבוע ניגשת.
מנסה, מי יודע מה יהיה.
אחר כך לנתן התחיל להיות ככה-ככה, לפעמים בסדר, ולפעמים זיפת,
ולא היו הרבה עבודות. הידרדר, מה שנקרא. בעיקר כי נהיה לו
הסיפור הזה עם הגב, נדפק לו הגב, הוא התחיל לסבול מה-זה כאבים,
אל תשאלי. היה שוכב כמעט מתעלף במיטה, לא יכול לזוז, אפילו
להתהפך, בטח שלא לקום, ובטח שלא לעבוד. לפעמים היה מקבל איזה
כדורים מהרופא, משהו מיוחד, היה מקים אותו לכמה ימים עד שהיה
עוד פעם חוזר לו, מסכן. והיה צעיר עוד, מה זה בא לו פתאום,
נורא לא בסדר. נדפקה הבריאות, נדפקה הפרנסה. ובטח אתי היתה
ציכה את הפיס, וכל הזמן היתה מתפללת שתזכה.

משך הזמן כבר היו להם את הילדים, ואתי עוד היתה בלי ברירה אצל
שושי ואוכלת תלב, אבל היה שינוי, כי שושי היתה כבר מתחלקת איתה
חצי-חצי. למה כי בכל-זאת, פעם אחת, אתי לא שתקה לה. היה פעם
ששושי הגזימה עם ההתחשבנות ואתי התרגזה יותר, ועם קצת אומץ היא
החליטה בלב שנשבר לה, ואו שהיא אומרת לשושי הרגע, או שהיא
מפסיקה שם ותלך לחפש במקום אחר בעיר. מה יש, מומחיות כבר יש
לה, והיא מה-זה זריזה וטובה בזה, אז שושי לא אי בודד. ואת זה
היא אמרה לשושי, תשמעי, את לוקחת יותר מדי בשבילך, ואני בעצמי,
מי שעושה תעבודה, ואו שאת נותנת לי יותר או שאני יחשוב פעמיים
אם להמשיך פה, כי את לא אי בודד שושי. אני יכולה גם במקום
אחר.
אז שושי נבהלה, מיד אמרה לה בסדר, בסדר, למה לא אמרת, ושיחקה
אותה כאילו זה היה לא בכוונה, ורק שלא חישבה טוב, וכולי. ומאז
נתנה לאתי חצי-חצי על ההוצאת שערות. ואתי הרוויחה קצת יותר,
אבל כשנתן נהיה יותר ויותר שוכב מאשר קם, אתי היתה משתגעת
מאיפה תביא עוד כסף, והחיידק של הפיס והלוטו והגירודים רק
התגבר אצלה. והיתה עוד יותר מתפללת, ומקווה, ובכל מקרה לא שפכה
על זה הרבה כסף, לא הסתכנה, אבל היתה קצת מקציבה לזה, כי אחרת
איך יבוא המזל. הרי רק אם קונים לפעמים.

זהו. ויום אחד דפק בדלת, ואמר הנה באתי, אני המזל, וזכתה
מיליון שקל. מיליון שקל, שתביני, אז היה הרבה כסף. היא רצה
לנתן, אמרה לו, והוא היה בוכה ביחד מכאבים ומשמחה. הם החליטו
לסגור פה הכל, לצאת מהמסגריה ולצאת מהמספרה של שושי, ולקחת את
המיליון שקל וללכת מפה. לנסוע לחו"ל. רק שקודם היה צריך שנתן
יהיה בריא, אז אתי התחילה לחפש לו איזה רופא מומחה, הכי מומחה
בארץ. והגיעו ככה גם לכל מיני אלטרנטיביים, את יודעת, כאלה עם
דקירות, וצמחים, ובקבוקים עם איזה נוזלים, כל השיטות האלה,
סיני מה-סיני, וביניהם היה מישהו שהם סמכו עליו יותר, איזה
רוסי מבני-ברק, אז נתן הלך אליו כמה פעמים וקיבל זריקות
מיוחדות בגב.

ונהיה משותק לגמרי. לגמרי. בכיסא גלגלים. נתן! הלך עליו סופית.
ההוא, המומחה יעני, דפק להם ת'חיים! תראי מה זה, עד שנהיה להם
את הכסף, עד שהביאה תפרס הזה, עד שחשבו כבר לצאת מהכל. את רואה
מה זה מזל? נאחס, נאחס. בחיים אני לא ימלא יותר."