.               כרוניקה של השעה המתמטית השניה ליום
      .                                      27.02.07


קשה לכמת את השעמום, קשה למדוד את הזמן במקום שבו הוא משתהה
יתר על המידה. אולי אתאר את אופן הימשכות ההברות של המורה, של
המרק האוקראיני - סליחה, מולדובי - שמתרכזת לנקודה אחת ויחידה
- חזרה. "אנו מקבלים..." "מר X..." "שום דבר..." "מה אנחנו
מקבלים" "התרגיל הבא..."
הוא מתחיל לחפור לי עם מבוא על הימצאות התרגיל בספרים השונים.
"אוי אני עייפה", אומרת תלמידה משמאל. התלמידה מימין לא אומרת
כלום, היא פשוט לא פה. גם אני לא, עד שהנחיתני המורה לחדר
הכיתה - עבודת כיתה הוא הכריז.
מה שהחל כניסוי בכתיבה יצירתית להעברת הזמן בשיעור של הנדסה
אנליטית הפך לבליל מחשבות מוזר והזוי, אשר סופו בעת כתיבת
מילים אלה טרם היה ידוע.
"מי אמר שזה מוקד?" נשמע קול המורה היושב מלפנים. "תהי תהי..."
חזר בלגלוג על מילים ארכאיות מהספר, העתיק כמעט כגיל שני
דורות. הוא מחזיק בידו את הספר בן הארבעים, כגילו שלו, ומחפש
את התרגילים לשיעורי הבית. בן זונה. גם הוא משתעמם, מגרד את
הקרחת ומפהק קלות.
והוא מסתכל עליי בעין אחת, הוא מביט ונוזף. "אם אתה רוצה צא
מהכיתה זה לא ישפיע על יחסי אליך..." מורה מוזר, גם נראה כמו
בובת פרבי כשהוא ממצמץ אבל זה לא קשור.
"דואר היונים הזה צריך להפסיק", ממלמל בעודו משגיח על הכיתה
ומישיר מבטו לשתי בנות שעסקו בהתכתבות על השולחן באותה השעה.
מרק התייאש והחל לפתור על הלוח את התרגיל במקומנו - נפלא -
מזור לייסורים.
"ומה אז? חותך את נקודות A ו-B... שהם קבועים כנראה (בלה בלה
בלה... בפרמטר של פרבולה...)" "ומה נעשה? כן, ניצן" - וחופרת
מכיתת הספורט מתחילה לדבר. די כבר. השיעור חייב להפסיק. אני
בודק בפלאפון ועוד נשארו עשרים ושתיים דקות לשיעור- יותר מדי.
אני שומע את המורה צועק "שקט" ואז T ועוד כמה שטויות שאני לא
זוכר, אפילו אם זה היה רק לפני כמה שניות. "השיפועים..." ואני
שואל את עצמי על מה לעזאזל התרגיל.
זאתי לידי מתחילה לגרד את הציפורניים. "נשמור את התוצאה,
שיהיה", אני שומע אותו. "דברי דברי דברי", הוא אומר לעוד
חופרת.
"ומה עכשיו? משוואות ישרים לפי שיפוע ונקודה" (חפירות וחרישות
שאין לי כוח לתמלל...) "X מינוס T בשנייה חלקי P2" (WTF). "מה
נעשה מה נעשה מה נעשה? נמצא נקודץ חיתוך..." "...מינוס כמה כמה
כמה?... (ועוד משהו...)" "מה אנחנו מחפשים? X... מכנה משותף...
נכפיל הכל ב-T+Z". הזאתי לידי נאנחת מייאוש או שעמום, או אולי
שניהם, אבל זה עדיין נמשך (אלוהים... תן לי כמה דקות של
חסד...).
--- כאן נגמר לי הכוח,
אבל הבנתם את הרעיון ---

טקסט אמיתי שנכתב במהלך שיעור מתמטיקה והועלה כאן בצורתו
המקורית