ראשה של יעל מציץ מבעד לדלת לתוך החדר, כולה תלתלים תלתלים
זהובים, היא שואלת אם אני רוצה לבוא אתה לצלילת עבודה ביום שני
בצהריים. שתינו יודעות שכשהיא מבקשת אני באה. חיוכה של יעל
מצמצם שתי עיניים ירוקות. "יופי, ניפגש בשתיים עשרה במרכז
צלילה".
איך לתאר צלילה, זאת אחת החוויות הקסומות ביותר, גווני הכחול
שהים מחליף עם השתקפות האור, הצמחייה המשונה שמורכבת מאלמוגים,
ספוגים, אצות, ועוד אינספור יצורים. דגים בכל מיני צורות: כמו
קופסה, כמו כרית, כמו אבן וגם סתם כמו דג. בכל צלילה דברים
נראים לי קצת שונה, לדוגמה הזווית שבה נשברת השמש במים בשעה
חמש ועשר דקות בדיוק, או תנועת פני המים כשמסתכלים עליהם
מלמטה, מתוך הים. אבל מעבר לכל היופי הזה סוחפת אותי בכל פעם
תחושת הקלילות שיש במים, ממש כמו לעוף. אפשר לפרוש ידיים
לצדדים, לזקוף את הראש קדימה ולרחף, לא לאמץ אף שריר ולנוע עם
הזרמים. את כל התחושות האלה חווים בדממה, הרי אי אפשר לצעוק
בתוך המים "וואו זה מדהים, תראי את זה" הכול אישי ופרטי
ופנימי, אני עצמי והים הגדול.
אבל יעל ואני יכולות לדבר מתחת למים.
בשתיים עשרה בצהריים כמו שקבענו אני במרכז צלילה, מתחילה לארגן
את הציוד ולובשת את החליפה. אנחנו מוודאות שהכול מחובר נכון
ושהכול עובד, אני בודקת את הציוד של יעל ויעל בודקת את שלי.
שתינו מעמיסות על הגב מיכלי אוויר דחוס, שתינו מוודאות שאפשר
לנשום דרך הווסת, אנחנו מוכנות לעוד צלילה. כשאנחנו נכנסות לים
אני אומרת לה שקר לי, את תשובתה אני מקבלת כששתינו כבר שקועות
לחלוטין בתוך המים. "בעוד רגע נתרגל, תמיד קר כשנכנסים" "תראי
יעל, דג ענק 2 מ' קדימה, תסתכלי מהר לפני שהוא בורח" "ראיתי" "
אין לי כוח לצלילה ארוכה היום" "גם לי אין" "בואי נחתוך מוקדם
ונגיד שנגמר לנו האוויר" "רעיון טוב, יש לי עוד המון דברים
להספיק היום".
אני ויעל מדברות בתוך המים על הכול, לא רק ענייני עבודה אלא גם
דברים אישיים, ודברים שקשה לספר בחוץ כשהמילים אכן נאמרות,
והדברים ממש נשמעים, מהדהדים להם באוויר הפתוח ומקבלים תוקף
אמיתי. כאן במים הכחולים זה רק אני והיא, והכול דומם, ואנחנו
מדברות. בהרמת גבה, בצמצום אישון, במחוות ידיים וגם בעוד משהו.
במבט, פשוט במבט, איך אסביר? זה כמו להסביר שלג לבדואי שחי כל
חייו במדבר. אולי המים מעבירים גלי מחשבה ואולי שתינו מכווננות
בצורה העדינה ביותר לאותה השפה. להסביר אני לא יודעת, אני רק
יודעת שזה כך.
בצלילה יעל מספרת לי שהיא והחבר החליטו לנסוע לטייל בחו"ל והם
טסים לאוסטרליה בסוף הסמסטר. "יעל את עוזבת?" "אל תהיי עצובה"
"זה לא תלוי בי, את גם מרגישה ככה" "כן, גם אני" "תגידי למה את
עצובה" "נהיה כל כך רחוקות" "אבל זה לא רק המרחק, זה בעצם
לעזוב" "אני ארגיש הרבה יותר לבד בלעדייך". ברגע שהיא אומרת את
המילה לבד מתחילות לרדת הדמעות, אני מורידה את המסכה עוצמת
עיניים ונותנת לים לשטוף אותן ברגע שהן בוקעות מקצה העין.
כשאני פוקחת עיניים הכול נראה כחול ומעורפל ולא בא לי להחזיר
את המסכה על העיניים, טוב לי ככה, לא בא לי לראות את יעל
ולראות מה היא אומרת. אני מחזיקה את המסכה בידי ומרחפת במים
הכחולים, יעל מולי נראית כמו גוש כהה ומטושטש ואני חושבת שהיא
בוודאי אובדת עצות. לפתע אני מרגישה אותה אוחזת במאזן שלי
ומושכת אותי לעברה, אני לא מבינה מה היא רוצה אבל זה גם לא
מעניין אותי. "זה בסדר" היא לוחשת לי באוזן ומושכת את הווסת
מתוך פי, מחכה רגע שאני אקח נשימה עמוקה לפני שהיא מנתקת אותי
ממקור האוויר. הווסת ממשיך להפריח בועות אוויר סביבנו, אני
חושבת לעצמי שכבר שנה וחצי אנחנו צוללות יחד. פתאום שפתיה על
שלי ולשונה נדחפת לתוך פי, הכול מלוח, אבל יש שם עוד טעם, טעם
הרוק שלה, טעם מתקתק, ולמרות שאנחנו במים השפתיים שלה עדינות
והלשון שלה נעימה ואנחנו מתנשקות ואני מרגישה שנגמר לי האוויר
בריאות אבל הלב שלי דופק במהירות ואש בוערת לי בתוך הגוף
ואנחנו מתרוממות אט אט בתוך המים ונסחפות דרומה עם הזרם ואני
תופסת את המאזן שלה ומצמידה אותה עוד אליי ואנחנו ממשיכות
להתנשק והבועות משני הווסתים מרחפות סביבנו, עד שאני לא יכולה
יותר. אני מתנתקת ממנה בלחץ, בהיסטריה קלה של חנק, מוצאת את
הווסת דוחפת אותו חזרה לתוך פי ולוקחת נשימה עמוקה. בערפול
שמולי אני רואה שיעל עושה את אותו הדבר. יש לי פרפרים בבטן,
ועדיין יורדות לי דמעות. אני שמה שוב את המסכה, והיא מרחפת שם
מולי ומביטה בי, מחכה לתפוס את עיניי בתוכה. אבל כשאנחנו
מביטות אחת בשנייה מתוך מסכות הצלילה אף מילה לא נאמרת, וכי מה
יש לומר. הכול צף שם בינינו. אני מסמנת לה לעלות למעלה ולסיים
את הצלילה. אנחנו עולות אט אט, לחשוב מהר, ברגע שנצא מהמים
ונחזור אל הבחוץ כבר לא נוכל לדבר ולא נוכל לעשות, זה הזמן
שלנו כאן ועכשיו, זאת ההזדמנות שלי להגיד הכול. אבל מה להגיד
לה, היא עוזבת ואין דבר שאני אומר או אעשה שישנה את זה. עוד
עשרים שניות אנחנו בחוץ. "יעל רגע". אנחנו נעצרות שלושה מטר
מתחת לפני המים, תנועת הגלים מורגשת בעומק הזו ואנו מתנועעות
אתה בעדינות ימינה ושמאלה, מביטות אחת בשנייה, מי הראשונה
שתאמר משהו, פתאום מתוך הבטן עולה לי חיוך, וגם היא מחייכת
מולי, וכי מה יש עוד לומר.