חשבתי הרבה איך לפתוח את המכתב הזה. לא הצלחתי להחליט, וזה מה
שיצא. את חושבת עליי, לפעמים? מה שלומך? אני מניח שאת עייפה,
כי את מסתובבת בראשי ללא הפסקה. כשאני מסתכל על כרית הפוך
הוורודה, אני מדמיין אותך יושבת עליה, ברגליים מקופלות הצדה
ובחיוך הכובש שלך, ואני לא יכול להימנע מלחייך.
היא הייתה מיותרת, הנסיעה הזאת, והמריבה שאחריה. בייחוד
המריבה.
אני לא מצליח להבין את הצד שלך, אבל אני מתגעגע. הסברתי לך שזה
חשוב לעבודה שלי, ואת לא הקשבת. טענת שהעבודה חשובה לי יותר
ממך.
אמא שלך, הפולניה, אמרה תמיד שזה היה טיפשי מצדנו להתחתן כל כך
מוקדם. אבל הייתה בינינו אהבה אמיתית, לא סתם אהבה שטחית. למה
שנלך עכשיו, כל אחד לדרכו, נתחתן עם איש קירח ושמן או
בלונדינית צבועת שיער שחייבת ללכת למכון כושר ולדיוטי פרי חמש
פעמים בשבוע אחרת היא תמות? למה שלא נחיה עם האדם שנועדנו לו?
אני אוהב אותך, לינדזי. את אולי לא חושבת כך, אבל אני בטוח
שבמעמקי לבך את עדיין אוהבת אותי. הרי רק יום לפני שעזבת אמרת
לי: "אתה זן נדיר, אני כל כך ברת מזל." ואני עניתי לך שאני הוא
בר המזל. אני עדיין עומד על כך, לינדזי. אני הוא בר המזל. גם
אם אחפש בכל העולם כולו לא אמצא עוד בחורה כמוך, אני יודע זאת.
את יחידה.
הדובי שקנית לי ליומולדת יושב על המיטה בחדר השינה שלנו. עברו
עלינו הרבה שטויות בחדר הזה. ויכוחים קולניים על נושאים ברומו
של עולם, כמו למשל אם צריך לקנות בייגלה טבעות או בייגלה
מקלות. תמיד בסוף קנינו את שניהם, וגם חבילת מסטיק.
אז מה נשמע שם, מעבר לים? אני מתאמץ שהמכתב יישמע קליל, אבל לא
הולך לי. אני כל כך מתגעגע אלייך. אני אוכל מרק ונזכר בכף
הכתומה שאהבת לאכול אתה מרק. תמיד צחקנו, כל המשפחה, על כמה
שהיה לך עקרוני לאכול מרק דווקא עם הכף הזאת. אמרת שהיא נותנת
לך "מצב רוח מרקי". אולי מה שחיבר בינינו היה השטותניקיות
הזאת. איך שקפצנו מדי ערב על המיטה עד שהתעייפנו, ואת היית
אומרת "בוא נישן בסלון, כדי שנוכל להסתכל בדגים" ואני הייתי
עושה פרצופים של דג. היית צוחקת תמיד.
הלוואי שהייתי יכול לקרוא את המחשבות שלך. לדעת מה את רוצה
באמת. להבין אותך כפי שרצית שאבין. לאהוב אותך כפי שראוי לך.
בבקשה חזרי אליי, אני כל כך בודד.
ולמרות שאני יודע שלעולם לא תודי בכך, אני בטוח שגם את בודדה
בלי הכף הכתומה.
ובלעדיי.
אוהב אותך מאוד, מפה ועד הגלקסיה הכי רחוקה,
                                                     אני