מתבונן על עצמי בראי ובקושי מזהה,
הדמות אותה דמות אבל הכול נהיה כהה.
ייסורי מצפון שמהם ברחתי התחילו לעלות,
נזכר במה שהיא אמרה לי בסערת הרגשות.

"פעם היית ממוש, נשמה כה מתוקה,
וכעת אתה רחוק, האהבה ממך ניתקה.
נהיית קר, איש בלי רגש, בלי נפש של אדם,
מעניין אם הסכין מורידה לך עוד דם?"

ואני, אני נותרתי עם עוד כמה תהיות,
למה בדיוק הפכתי, מה התחלתי להיות?
איפה זה שהיה ילד שסוגד לאהבה,
עכשיו רק מתמכר לתשוקה ללהבה.
כמו רובוט, כמו מכניזם, כמו מסלול בתוך שיטה.
בלי מבט ובלי רגש
                   ואין שמות על המיטה.