מילים ארוכות של שתיקה מזויפת
עם טעם של פחד וטעם של עוד
באות והולכות כמו עלי השלכת
ברוח שרבית בסוף חורף ארוך

מילות הפתיחה נאמרו לא מכבר
קריין מרופט עומד מול קהל
כל זה קרה כבר, מזמן בעבר
הוא בא, הוא דיבר, הוא אמר ונבהל

גיחוך ורטינה של אישה מהודרת
בריח של בושם חמוץ מזקנה
תראו, לידו שם עומדת גברת
שמלה לה וכובע מקושט בנוצה

מילה ומילה בלהט של רגש
נרמזות, נצעקות, נזרקות לאי שם
וילון יורד על כדור השמש
וחבל נקרע ממוטט את הים

שתיקות ומילים ממלאות את החדר
כובעי הנשים מתקמטים בחיקן
הנשימה נעתקת והלב מפרפר
עיניים דומעות, רוטטות ופתאום - פעמון.

ברוגע, בשקט. בלי תנועה מיותרת
יוצאים מאולם לפוייה ממוזג
הבא נא מלצר קפה לנחמדת
ואל נא תפיל צלחות בשוגג

בלגימות מדודות וזרת מורמת
עיניים בורקות ולשון מתגלגלת
הקהל מקשקש, מתמזג מבקר
חוזר ואומר ואומר וחוזר

פעמון. צלצולי צלחות ננטשות
בשעטת ההמון למקומו
בערגה לתחושות חדשות
למופע שנקטע באיבו

קריין מרופט על במה
אומר מילים  של שתיקה מזוייפת
הזקנה לא מוצאת נחמה
בעולם של בדיה מנותקת

בנפנוף תחפושות הם עולים לבמה
מניפים בגאון ראשיהם
מנסים להרטיט רק עוד נשמה
במציאות וחן חייהם

האורות שמעל מכאיבים לעיניים
והפה כבר יבש מדקלום בטעמים
מול עיניים בוחנות עומדים שניים
מחליפים עלבונות נלהטים

כמו בובות שנתלות על חוטים
נשלטים במילות הבמאי הקרח
במסלול שנקבע לפרטים
אחד מרים עיניו ובורח

על תמונה אחרונה וקפואה
נופלים מסכי הקטיפה
וקולות של הדרן מתפרצים
מהמון של פיות פעורים

אין אמת במילים, יש רק רגש
תסתכלו על אותם כובעים
אולי רק במופע של אמש
יצאו הצופים מרוצים.