אני לא כותבת. אני חושבת, כותבת בראש שלי. ממש סופרת נכבדת
בראש. אבל עם מילים פשוטות, לא כאלה שאנשים משתמשים בהם כדי
להשוויץ בחוכמתם. לא אותם המילים שמישהו אומר לך, אתה מהנהן,
עושה כאילו מבין כשבעצם חושב 'מה זה לעזאזל גנז?'. אין לך אומץ
לשאול כי אולי יגידו "אתה לא יודע מה זה גנז?! איזה בורות...
באמת? זה ממש בסיסי!". ממש טיפש אתה, באמת. למרות שדווקא
גיליתי שיש רבים שאוהבים ללמד, כלומר להסביר לך. פשוט צריך
לדעת את מי לשאול, אך גם אז אני עושה זאת בזהירות, ככה על קצות
האצבעות, שלא ירדו עלי.
בראש אני כותבת, מספרת מה קורה עכשיו סביבי. מה אנשים לובשים,
איך שהם מתנהגים, על סודות החיים. תמיד יש את הצד הזה בספרות,
ההבנה העמוקה הזאת, של מעשים פשוטים שפתאום מתמלאים משמעות.
'הוא הסתכל עלי דרך עיניו החומות, הגדולות, ולא היה צריך לומר
מילה. הרים וגבעות התנוססו בתוך עיני השקד שלו, ואני כבר
הבנתי, הוא הולך לעזוב אותי.' כולה נתן לך מבט, מה את מפרשת כל
מיני דברים. אבל ככה זה בראשי.  
אך איפה הייתי? אה, כן. לכתוב. לי יש תסביך כתיבה. אני סופרת
אני, יש לי את זה, רק שאתם עוד לא יודעים זאת. הקטע הזה לא
משקף את יכולות הכתיבה שלי, אני פשוט עוד לא מנוסה. בראש הכול
רץ, מתקתק, זורם. חבל שאתם לא יכולים להיכנס לי רגע לראש
ולראות כמה שאני מוכשרת, סופרת מדהימה! מאיה גולן - עוד אכבוש
את המדינה! העניין הוא שיש לי חסימה כזאת, התסביך הזה, הוא
מופיע בצורת גדר וחוסם את הכול. תדמיינו את השביל הזה, בראש
שלי, שביל הספרות שלי, מתפתל לו בנחת, עד שלפתע נחסם. נעצר,
אין דרך להמשיך בשביל. גדר עצומה שחוסמת את כל המעבר! אין
חורים והגובה 50 מטר. רק חריצים יש, שאראה מה יכולתי להיות,
אלמלא הגדר המזדיינת. צחוק הגורל שכזה.
אבל עכשיו, בינתיים, תאלצו לסמוך על המילה שלי בקשר ליכולת
הספרותית המרהיבה. כי לי יש תסביך כתיבה.






למען פשוטי העם - גנז = החביא. אני כמובן, הוצאתי ממילון כיס.