עננים לבנים מצחקקים אל תוך שמים שחורים אפורים דוהרים
שמש אדומה צהובה אל תוך לילה עצוב כואב מתאבדת
חצי ירח חצי בוכה אורו נמוג מתביש בעונגו
ושועל אחד בודד אל תוך הצללים לאהובתו קורא

והציפורים שפעם את צעדי ברון ליוו ברחו, עזבו
ועלי השלכת שלצלילי שירת הרוח רקדו כבר דהו, נעלמו
והפרחים שאת צדי דרכי בריקוד ליוו קמלו להם לשקיעה בוכיה
וצעדי הם ששמחו ודילגו הפכו לאטם לצעדי זקן כושלים, עצובים

ימים כלילות נדדה שנתי מעיניי ראשי אטום כאוב
ומחי שלא מצא שלווה ונחת עוד מילדותי מתנוון
שאלות ששאלתי עוד לפני רבות השנים בהיכל התשובות מחפש
דלת דלת חלון וצוהר מציץ בודק אך הכל ריק השקט עוטף

במרכז החיים עומד מביט אליכם אנשים נפלאים
לא שואלים שאלות בחיים ממשיכים הולכים
ואתם אנשים אדירים לא מביטים אף פעם לצדדים
כמו יעד נשגב אותו אתם רוצים לכבוש יעד נסתר

ואת ילדה יפה בצד עומדת בוכיה, אומללה
מתפללת אל העצים ואל הרוח ודמעותיך נופלות זולגות
מנחה הן דמעותיך אל אימא אדמה, אימא יקרה
אולי היא את התשובות שתמיד חיפשת תמצא

ועצים בוכים צוחקים והרוח שרה מיללת שיר קינה
ואימא אדמה אותך אליה מחבקת מאמצת
ואת על ברכיך כורעת, על האדמה נשכבת נצמדת
קחי אותי אליך קחי אותי קרוב אימא אדמה

עיני, עיניך נעצמות בורחות אל תוך האפלה
שפתי שפתיך מתקרבות נצמדות אל התאווה
אני ואת לשירת הרוח מקשיבים תוהים
אי פעם נמצא את התשובות או שאולי בסוף
בסוף פשוט מתים