אחת אדע -
מראך לי זר,
הו מוזה נשגבה!
יום אחר יום אקריב לך הקרבן,
אך בינות לענני עשן
שריפת קרבן המיתמר אל-על.
תכול שמי כזב,
מסך אשר ירד על בימת מעללי אלילים קדומים,
פולש אל סגור לבי.
עיני תרות לשווא אחר שובל זהב,
עקבות דמותך הנאווה.
חמה טרם שקעה!

אחר דמותך אתור בינות לזיז וסלע,
אל יער קדומים נפשי תצא,
בינות גלי הים את עקבותייך אחפש.

אל חורבות מזבחי המנותץ אשוב.
עייף מנדודי כזב,
אטול המאכלת.
את לבי אקריב לך לקרבן...
אך יבש הוא ללא טביעות אצבעותייך!
לשווא את מילותיי אקריב אל אודם שפתותייך.
אך אם איני שוכן בתוך ליבך,
ואטיפות חסדך פסחו על לב חרב,
איה תהיי גם בן?