בקע צר, חתך זב הדמים!
חלחלי, חלחלי דרכו השראה אל לבי.
על פני תכריכים שחורים,
רקיע מדמנים,
יזהר לו זה הסהר.

קולות קדומים בי גועשים,
פחדיי ערים,
צרים על לב נכזב.
אך בד בבד פיתוי יקסום לו זה הבקע,
יעיר את דווי לבי.
איני כמה אל שנתי,
מסעדו של יום המחרת.
הסהר זב תווי קדומים,
מערבולת השראה שבתה לבי.

אך עוד דקות חולפות, עצם לו כאבי
תחת שלטון הסהר.
לבי כבר ער, הומה אל תהום מחר!
אך נקרעו תכריכי השחור,
אאוס פצחה בשיר,
כלה הסהר כעשן,
והמילים אשר פי ישורר הינן מילות כזב,
פרי יצר הכפן!