את הולכת לחנות, מודדת בגד.
הנה, מגיעה שוב האכזבה.
האם זה מבטה המרחם של המוכרת?
האם זה הישבן שמאיים לפרוץ דרך השמלה?

את יושבת בבית קפה, צוחקת.
הנה, מגיעה זאת שעבדתי איתה.
"אני לא זוכרת אותך ככה, השמנת נכון?"
והשנייה- "הפסקת כבר ללכת להתעמל במכון?"

את מבקרת את חבר של בעבודה.
הנה, מגיע הבחור הזה שעובד מעבר לפינה.
"מה את בהריון?", "אולי אכלת משהו לא טוב ויש לך נפיחות"
ורק אני תוהה איך הם לא מבינים שהם עושים שטות.

לכולם אני מחייכת, לא עונה.
אני מצטדקת על הנסיעה לאיטליה,
על הלימודים שלא משאירים לי מקום להתעמל,
על קיומי העצל,
על זה שאתמול תקעתי וואחד בראוניס בלילה.

לכולם אני מחייכת, לא עונה.
"וואו פעם היית ממש רזה, מה קרה?"
אז אני רוצה להכיר לכם אחת ולתמיד:
זאת לא הייתה אני, קראו לה אנורקסיה.

אז לכל הנשמות הטובות שמרשות לעצמן,
להטריד את מנוחתם של אילו מאיתנו שהגיעו
לשלות הנפש הנגרמת מאכילת יתר של סוכר,
שיהיו לכם חיים מלאים ושמחים.

מקווה לראות אותכם כשתהיו זקנים.