פעם בדרכי לירושלים,
בדיוק היה אז חום אימים
וראיתי בשדה
בן אדם לבוש כמו פעם
שהיה חורש בצמד של שוורים.
אז החניתי את הג'יפ, כי הסתקרנתי,
והרחקתי מאה מטר מהכביש.
- הי, קוראים לי חיים עמאר, ולך?
- קוראים לי שאול.
- משפחה? - קוראים לאבא שלי קיש.
זה פתאום הזכיר לי איזה אטלס,
והמתח שלפני מבחן.
ואמרתי: בוא, אחי,
ספר קצת מה נשמע בארץ.
לא שמעתי חדשות כבר די מזמן.
הוא אמר לי: יש מיתון בינתיים
וסכסוך קשה עם השכנים.
לא מזמן שמואל הצהיר,
בלחץ בני אפרים,
שזקוקים דחוף לאופק מדיני.
עמלק מגיח מדי פעם.
עם קטן, אבל מזיק המון.
יש יותר מדי, יותר מדי
נוצרים בהר אפרים,
ושו אסמו, נחשים בבני עמון.
כל הארץ מפלישתים נרגזה,
הפלישתים האלה - קוץ בשת.
אם אני הייתי מלך - הם היו הולכים לעזה.
נו, אם לא לעזה - אז לגת.
זה הגנה זה? זה התקפה זה?
מי זה לימד אותם מלחמה?
עוד יום אחד אראה להם מה זה,
ת'כולם אתקע עמוק באדמה
בני אפרים - יפיופים, אליטות
יש להם תסביך כיבוש בשלב אנוש.
הם יושבים בהר אפרים,
זוללים גבינות ויין,
ואומרים שבנימין זה צבא כיבוש.
הם אומרים כאילו יש להם סיבולת,
הם, כאילו, נתקפים ולא תוקפים.
רק כנגד יהודים
פתאום יש להם יכולת.
לא, בעצם גם את זה כבר לא יודעים.
הלויים האלה, גם כן. פרזיטים!
מה פתאום הם כולם משתמטים?
אם הייתי בשלטון - מגייס אותם הייתי,
תאמין לי שהאלוקים יסכים.
זה מדינה זה? זה ממשלה זה?
כל העולם הזה - מחראה.
איך שאני חושב רגע על זה,
יש לי ישר מצב רוח רעה.
- מה שלום אחינועם?
- היא בסדר.
- יונתן?
- הוא ילד מצוין,
רק שלא ברור למה הוא
כבר שבוע בוקר בוקר,
מטפס על איזה עץ אחד בגן.
על הטף לאחרונה ניכרת
השפעה ממארת וזרה.
כששמעתי את מיכל
שרה משהו באכדית
תיכף באתי והעפתי לה סטירה.
אבא שלי קיש הוא אחלה גבר,
אבל יש לו קצת מוזרויות.
מדי פעם נאבד לו
כל דבר שיש לו ערך,
במיוחד, משום מה, אתונות.
פתאום רץ אלינו איזה ילד
ולחש לו משהו בסוד.
הוא קרץ לי בחיוך
והניח את הצמד
תוך כדי שהוא מתחיל לצעוד.
אף על פי שהתרחק מהר,
בכל זאת הוא עוד נשמע אומר:
זה אווירה זה? זה משפחה זה?
כל יום דבר חדש מתגלגל,
חוסר בושה! תגידו לי, מה זה?
תמיד אני האתון לעזאזל.
אז חזרתי אל הרכב שעזבתי.
עוד המום קצת מהחזיון.
שם חיכה שוטר תנועה
שדיבר איתי סימפטי,
ושלל ממני את הרישיון.
זה מדינה זה? זה משטרה זה?
כל העולם הזה - מחראה.
איך שאני חושב רגע על זה,
תיכף נוחת לי עוד דו"ח תנועה.
