החומה הגדולה פשוט היתה מונחת שם כשהמונגולים הגיעו, יתומים
מאב ואלמנים מארץ,
הם עשו להם משפט תחת שמיים מלוכסנים מזיקוקי אורות.
זה נכון, לא אנחנו יכולנו לשנות את המצב, כי היינו רק בני
תערובת וגם לו רצינו,
ליבנו המעורב לא יכול היה לדעת איך למוח בן כלאיים יש דרך
מוצא, אז נידונו להפסד.
לא, זה לא סיפור עצוב, הוא גם לא ממש קרה, סתם שבריר של רעיון
מקצה של פדחתי,
אז חשבתי לשתף, הרי לא שמעתם ממני רבות והשעון תמיד נוקף.
הבדידות הטרנס-אטלנטית של חברותא תל-אביבית מתגמדת מול מימד
אחד גדול של תרבות כל כך קסומה באדם אחד פשוט, רק לחיות ולא
לגדול, ילדים בני ארבעים, לא בוכים, שמחים, שותים, עדינים וגם
מכים, לא מרוע, סתם מתום.
ואני, ללא מילים שאותם כל-כך אוהב, רק מביט ומחייך ואומר שנה
טובה או תודה מקרב לב.

כן, הם מיליארד ועוד חצי אך כל כך מבודדים, יש רק ילד לכל זוג
ובנים על-פני בנות.
את המוות הם עוטפים בכיסון בצק דק דק ומשרים כמה דקות במים
שרותחים,
אז הטעם של המוות מתערבב עם החיים והתוצאה תמיד נשארת ערבה כל
כך לחיך.
לא חריף מדי, קצת מלוכלך וממש כמו בחיים.
כשהערב כאן יורד השגרה אז נצבעת בגוונים אפור כהה, אנשים
במעילים ועם טונים שעולים, בלי חיוך עם מבוכה לא מסתכלים לי
בעיניים, רק כמוני מסתכלים על השלג השחור כשכף רגלי חצי קפואה,
אז חושב על המונגולים שרצו כאן ממלכה, השפיות לאט אובדת בין
שתי האוזניות שמכות לי את המוסיקה בשתי פינות המחשבה ואז שוב
אותה מצאתי מול מטייל אשר אבד ונפגש עם המראה,
הוא מביט אז במראה ומגלה שם עוד מבט שאומר לו בן-אדם, תראה איך
אתה נראה.

המראות של המראות את העבר הן לי מראות, כי הרי בנחיתה מתחילים
שוב אז לראות בעיניים של אתמול, או לפני חצי שנה, או אולי פשוט
דרך העיניים של המדינה.
חברים, אני זוכר בדמעות של הלילות ובשמחת הבוקר, הם איתי
יוצאים אז לטייל.
אהבה שנשארה בממלכה אחת קסומה ונסיכה שממתינה בממלכת החיים
ואיתה אני נפגש בלילות,
בלילות של חלומות ונפרדים בנשיקה בבקרים של שיכחה.
כי הרי כולכם יודעים, הוא אדם של מילים, הוא אדם של טיול ואדם
של חברים ועכשיו הוא אדם מול מסך שמתמלא ולב שמתרוקן ומוח
מגורה.
נותן למילים לכתוב את הסיפור ואני רק אצבעות על מקלדת הודית עם
מדבקות עברית שזוהרות בחושך ומאירות לי זיכרון של בית, לווייה
ואזכרה, בית, פקידים ובירוקרטיה, בית, חברים ומשפחה,
בית, מלחמה והרוגים, בית עם חצר ועם גינה עם שכנים עם מה נשמע,
מילואים ועבודה,
בית, עם עתיד ובלי ברירה.
בית, שמנסה כאן להסביר למיליארד וחצי סינים שאנחנו לא מונגולים
שמכים מאחורי חומה,
אנו כמו סינים מגינים על ממלכה, אבל אני בלי מילים רק אומר שנה
טובה או תודה מקרב לב.