אני לא מסוגל, הוא אומר לה, פשוט לא יכול. היא מרימה אליו
עיניים בהירות. הוא יושב על הספה בסלון, רגליים יחפות על
השולחן, פנים עייפות, לא מגולחות , מול דף לבן, ריק וחלק.
עיינים כבויות, שתויות.
היא רוצה רומנטיקה, הוא מספר לה, רוצה סיפור רומנטי. היא רוצה
פרחים, שוקולד, לבבות אדומים. היא רוצה נשיקה איטית מול שקיעה
בים, יד ביד בשדות חיטה זהובים, אהבה בקרחת יער. היא מחייכת
אליו חיוך מבין. מה לי ולזה, הוא מתעצבן, אני לא מכיר כאלה
דברים ובטח לא יודע לכתוב עליהם. אני מכיר עצב, דיכאון וחרדה.
אני כותב על עולם שבור, על לב מרוסק, על מוות איטי ומנוכר. אני
כותב על פרידות בלתי נמנעת, על מחלות שלא הולכות, על שנים שלא
חוזרות. הוא תופס את ראשו בידיו. אני פשוט לא יכול, ממלמל, זה
לא יוצא.
היא מתקרבת אליו, הוא מתרומם בכבדות, קם על רגליו ועומד מולה,
בוחן אותה. מסתכל על שיערה המתולתל, עורה הלבן, שדיה המוצקים,
רגליה החלקות. הוא נאנח. מדליק עוד סיגריה ומסתכל על החלל הקטן
שבו הם חיים. מסתכל על הקירות הדהויים, על הספה שמצאו לפני שנה
בפינת הרחוב וכעת היא מכוסה בלונגי כחול, על הארגז שמשמש
כשולחן הסלון, על הטלוויזיה הישנה, על שלושים ותשעת המטרים
הרבועים, בשכונה הדרומית, הנקראים בשפתם - בית.
למה שלא תכתוב עלינו, היא שואלת, על חיינו, על אהבתנו. רומנטי,
הוא עונה לה, אני צריך לכתוב סיפור רומנטי. לא על מאבק יומיומי
בשכר דירה וארנונה, לא על מקרר ריק, לא על פיטורים סופיים עקב
חוסר התאמה, לא על חיים שעומדים במקום. אנחנו צעירים, היא
אומרת, אנחנו אוהבים, אנחנו ביחד, זה לא מספיק רומנטי בעיניך?
הוא מפנה אליה את הגב ויוצא למרפסת הקטנה. ברחוב למטה ערימה של
זבל שלא נלקחה עקב שביתה. אם צעירה, דוחפת עגלה, מנסה לפלס את
דרכה בין בקבוקי פלסטיק, שקיות כתומות וזבובים שחורים. שמש
צהובה ושרבית מעלה את אדי הזבל לקומה השלישית. זיעה מופיעה על
מצחו. חמה, מלוחה ומסריחה. הוא מדליק עוד סיגריה.
היא צועקת מכיוון המטבח. שואלת אותו אם הוא רוצה לשתות. הוא לא
מגיב. ממשיך להתבונן ברחוב המלוכלך והאפור. רומנטיקה, הוא
חושב. פרחים ופרפרים. מעיף בידו זבוב טורדני. אנחנו צריכים
לברוח מכאן, עוברת מחשבה. לצאת. לראות ירוק. לראות כחול. לנשום
מלוח.
היא צועקת שוב. הוא לא עונה. היא מופיעה מאחוריו. מחבקת אותו.
משעינה את ראשה על גבו. מקיפה בידיה את בטנו ונצמדת אליו. הוא
מניד את ראשו ימינה ושמאלה. זה לא ילך, הוא אומר לה, פשוט לא
ילך. אני לא רואה את זה. אני לא רואה את הסיפור מול העיניים.
הוא לא בא לי לראש. אני לא יכול לכתוב על רומנטיקה במקום הזה,
פשוט לא יכול.
היא משחררת את אחיזתה ונעמדת כשידיה לצדדיה. תסתובב, היא אומרת
לו, אל תסתכל על הרחוב. הוא מציית. אותי אתה רואה, היא שואלת.
אני כאן. איתך. היא נועצת בו את עיניה הכחולות. אין פרחים, היא
אומרת. אין לבבות. היא לוקחת את ידו ומנשקת אותה. אחר כך שמה
אותה על ליבה. אתה מרגיש, שואלת. הוא מהנהן. ריח הזבל חודר כעת
לתוך הבית, מתערבב בריח קטורת ושמפו. היא לוקחת את ידו השניה
ושמה אותה על לחיה. המגע נעים לו. השפתיים נצמדות. זה אנחנו,
היא לוחשת, כאן ועכשיו. זה העולם שלנו. אולי קשה, אולי מסריח,
אבל שלנו. שלי ושלך. ועל זה תכתוב.
יום אחד נברח, הוא אומר לה. נארוז תיק ונעוף מפה. אני מבטיח
לך. נעזוב את הדירה המסריחה, בשכונה המסריחה ונלך. נעבור ליד
הים, בתוך היער, לא אכפת לי. יהיה לנו טוב, יום אחד. את תראי
שיהיה טוב.
היא לא עונה. יד ביד מושיבה אותו על הספה. הוא מרים אליה מבט
שואל. עיניו פתוחות, לא מבינות. היא מתיישבת לידו, מניחה את
ראשה על ברכיו. תלתליה מתפזרים לכל עבר. היא עוצמת את עיניה.
תכתוב, היא לוחשת לו. פשוט תכתוב.