בארבע דקות לשש יצאתי מהמרפאה. הוירוסים הללו לא מפסיקים להכות
בי. פעם בבטן ופעם בגרון. מכים בי כאילו הייתי שק החבטות הפרטי
שלהם. בחוץ הגשם לא הפסיק לדפוק. קיוויתי שהיא לא באה לקחת את
האוטו, אבל כמובן שמזלי בגד בי. התחלתי לחייג לנייד שלה, אבל
לחצתי על ביטול והחלטתי להילחם בוירוסים באכזריות. אלך בגשם
הביתה. הקור יהרוג גם אותם. איתה אסגור חשבון בבית.

לאורך השדרה תמיד נעים לי. אני אוהב ללכת בשעות הערב, להביט
בטיפוסים המוזרים שעוברים מולי, לאפיין אותם אחד-אחד. יורד
לפרטי פרטים לגבי אישיותם, אופיים ומצבם האישי. מספיק לי מבט
קצר בעיניים כדי לחרוץ גורלות. זה חסר ביטחון ובודד וזו מחפשת
אהבה. אנשים עסוקים בעצמם, מחמיצים את הסובב אותם. מרבה לבחון
זוגות המטיילים להנאתם ולהרהר בטיב היחסים ביניהם. לנסות לזהות
את המשברים הקטנים, את הריחוק, השעמום או לחילופין את פרפרי
ההתחלה, המבטים הנתלים זה בזו, המגע ביד, עוצמת החיבוק, כנות
הנשיקה. לעיתים רחוקות ישנה תאימות, שלמות, ללא פגמים, ללא
לבטים. מצב נדיר. רואים את זה בשלווה שבה הם צועדים ביחד,
במרחק המדוייק שבין רגליהם, באי הצורך להפגין יותר מידי חשיבות
לשהות המשותפת שלהם. אם היתה הילה סביב ראשו של כל אחד מבני
הזוג, הן היו משיקות זו לזו. נדמה כאילו הטבע ברא אותם יחדיו.
מצב לא סביר.
במעברי החצייה אני משתהה ומביט באנשים היושבים במסעדות ובתי
הקפה המסוגננים. מושכים אותי בעיקר המקומות בהם טרם ישבתי. יש
משהו קוסם במקומות הללו. מיסתוריות שכזו. כך גם קורה לי כשאני
עובר על "עכבר העיר" ומעיין ברשימת המסעדות ובתי הקפה, קורא
המלצות ותיאורי בליסה ודחיסה, מזיגה ויניקה. זה גורם לי לדמיין
את הריחות והטעמים, לצקצק ולרייר. יכולתי לאכול בשקיקה את כל
המנות המוצעות, ללא תחושת שובע, אילו היו מונחות לפניי באותו
רגע. כמה עוצמה יש למילים. זה תמיד מזכיר לי אסוציאציות שמעלה
בי המילה "דחיפה" בהקשרה הצבאי. בכל תדריך צבאי, לפני תרגיל או
מבצע, היו אנשי הלוגיסטיקה מדברים על "דחיפת מזון". באפי היה
עולה ריח דחוס של מנות קרב ובמורד הגרון היה מחליק הטעם המוזר
של בשר קופסאות שימורים שמנוני הנטמע לתוך פרוסת לחם עבה,
מתובלת באבק "מפודר". יכולתי להשמין (ולא מנחת) רק מעצם
המחשבה.
הקסם מתפוגג כשנכנסים לבית קפה או מסעדה ומגלים שכל "מצע" הוא
בסך הכל פירה, ברוסקטה היא לחם קלוי ומלצרית חייכנית היא
סטודנטית מותשת מעומס הלקוחות. גם הציפייה לאינטימיות נמוגה
מהר מהמתוכנן.
על השדרה עצמה ניצב בית קפה מושך קהל. רואים וניראים. כל מי
שעובר בשדרה נבחן מכף רגל ועד ראש. המבטים מפשיטים לא רק את
בגדיו, אלא גם את עורו. התרשלת - נפסלת. אני חולף על פניו
במהירות הבזק, עיניי ננעצות תמיד בנקודה רחוקה בחלל, רק לא
להיתקל בהם, לא להיכשל.

היום גשום. המכוניות החולפות על פניי מאיימות להרטיב אותי יותר
משהגשם עושה בעצמו. העצים מצליחים לגונן עליי במעט, אך אין הם
מונעים ממני את הקור. קר לי עכשיו. אפילו בתי הקפה אינם מספקים
לי חמימות חולפת. השדרה ריקה. אני מביט בכסאות הגבוהים שליד
בית הקפה האימתני ואפילו הם נראים סובלים. הומלס מתכרבל בקופסת
קרטון גדולה, בתנוחת קיפוד חסר קוצים.

חדר המדרגות מואר חלקית. הנורה בכניסה נשרפה ושלולית גדולה
מאיימת לפלוש פנימה. רעש המעלית מזכיר לי שיר של "פינק פלויד"
וכך גם עצירתה הפתאומית לתוך חשכת הקומה השלישית.
חשוך בדירה. המפתחות של הרכב מונחים על המדף והיא לא בבית.
התעטשות רעשנית מפזרת את הוירוסים לחלל הסלון. השעה שש ועשרים
ושבע דקות. וקר.