אי-שם מעבר לקשת במרומים. מה יש שם, מעבר לקשת במרומים. מה
אנחנו מחפשים כל-כך גבוה שאי-אפשר למצוא ממש פה בגבולות
האטמוספירה. מה הוא הדבר העילאי הזה שכולם חושבים שהוא נמצא
אי-שם ואיך הם כל-כך בטוחים שהוא שם. איפה זה שם בכלל.
מה בעצם יש לנו כאן. כאן יש אנשים, יש אהבה, שניהם הולכים
ביחד. יש גם דברים אחרים כמו מוסיקה ועבודה, סרטים וחשבונות
חשמל. כל הדברים האלו, מתחילים ונגמרים באהבה ואכן יכול להיות,
שאהבה נמצאת גם אי-שם מעבר לקשת, אבל מה שבטוח הוא שהיא נמצאת
גם כאן, מתחת לקשת, מתחת למרומים, אז למה אנחנו בוחרים להתעלם
ממנה?
אני עוד צעירה, יש הרבה דברים שעוד לא למדתי. אבל מה זה בעצם
ללמוד. ללמוד זה להעתיק ידע שמסתמך על פעולות שנעשו בעבר. האם
זה אומר שאת כל חיי כבן-אדם בוגר אחיה על סמך דברים שכבר קרו
בעבר? ואם כן, אז למה בעצם לחיות. הרי כולם עשו את זה בדיוק
כמוני. למה שאהיה עוד אחת מאלה שעושים את אותו הדבר. למה שאלמד
מהטעויות שלהם במקום ליצור לי טעויות חדשות, והרי יש לי כאלה
בשפע.
להרבה דברים גדולים יש נטייה לקרות בגלל "מסמר קטן". איפה
המסמר שלי, איפה הדברים הגדולים והקטנים שקורים. האם הם חולפים
לי מתחת לאף ואני מפספסת אותם. האם הם בכלל שווים שאתייחס
אליהם. וגם אם כן, בהנחה שיש לי מסמר כזה, איך אשים לב אליו אם
אני שקועה כל כך עמוק בלמידה על מסמרים של אנשים אחרים.
הייתי מאד רוצה לדעת יותר. אבל לא על החור השחור, ולא על שבעת
פלאי תבל, גם לא על הכור בדימונה, או על תוכנית החומש. הייתי
רוצה לדעת מה עבר לאיש אחד בראש, כשהוא נישק אותי ולא הפסיק.
הייתי רוצה לדעת מה עבר לו בראש כשהוא חיבק אותי ומה עבר לו
בראש כשהלכתי. על זה הייתי מוכנה ללמוד, זה מסמר שבטוח הייתי
מזהה ולא מפספסת, למרות שיש לי תחושה, שהמסמר פספס אותי.