לא יודעת להיות לבד. מגיל קטן מאוד הרגלתי את עצמי לחברה סביבי
תמיד. אנשים ורעש. חברים או משפחה ומוזיקה, בעיקר מוזיקה.
וכשאני לבד, פיזית, יש לי את המוזיקה שלי, שמגלמת תפקיד מאוד
חיוני בחיים שלי. היא הלך הרוח שלי. היא המרגיעה שלי, השמחה
שלי, העצבות שלי, החיוכים שלי והבכי. מאוד הבכי.
תחושת ההשלמה הזו. הטוהר הזה. שאני מרגישה מלאה כשיש את המילים
הנכונות... הלחן המרגיע או הלא. ותעצומות הנפש שמתרחשות עליי
בכל מילה שעוברת. בכל תו או אקורד.
עכשיו, הרגע הזה ממש, הוא הרגע הראשון מזה שבוע שהקשבתי באמת
למוזיקה, שהרגשתי מוזיקה,
ובין נפילה לעליה... בין ירידה למישור או בין שגרה לאתגר אני
מחפשת אותה, את מור... ההיא. מאגר הכוח ההוא ששום דבר לא היה
שובר אותה ושלא הייתה נותנת לעצמה להגיע למצבים כאלה. שלא
הייתה מכירה את התחושה ההיא. ואפשר להתנחם ולנחם בזה שזו הייתה
בחירה טוטאלית. אבל הציפיות האלה הורגות אותי. הן יותר מדי
בשביל לקיים חיים תקינים. הרי הם לא אני. וכנראה עם כל הצניעות
שבעניין הם לא רגישים כמוני לכאב של האהובים שלהם ובמיוחד
לשמחה של האהובים עליהם.
אני לא אפסיק. אני מודיעה שאני לא אפסיק. זו לא הצהרה מתייפחת.
אני לא מוכנה לאבד את מור לגמרי. אבל אני אשתנה. אני אנווט
אחרת. אכוון אחרת. בין אם אצטרך לעבור 7 מדורי גיהנום בשביל זה
או בין אם הם יצטרכו לעבור 7 מדורי גיהנום. אני בטוחה בזה, גם
אם אצטרך להתחיל מאפס. זו הצהרה כוחנית. זו מור (התגעגעתי,
אני חושבת שאני אביא אותך לביקור לעיתים קרובות יותר). מעכשיו
השליטה שלי ולא אוותר עליה. בעד שום מעטה שבעולם. בעד שום
מפגשי כורח בעולם. בעד שום הבטחות שהבטחתי לקיים.