פרק ב - "לכאורה":
לכאורה, אני אדם שליו. אם תשאלו את אמא - אני אדם שליו, אם
תשאלו את החבר'ה מבית הספר - אני אדם שליו, אם תשאלו את החבר'ה
מקבוצת הכדורגל - אני בן-אדם שליו, אם תשאלו את החבר'ה מהשנת
שירות - אני בן-אדם שליו, אם תשאלו את החבר'ה מהצוות - אני
בן-אדם שליו, אם תשאלו את החבר'ה מקורס קצינים - אני בן-אדם
שליו.
אז למה לעזאזל כשאני כל כך כועס ועצבני כל הזמן, אף טיפה מזה
לא זולגת החוצה וכל העולם, אישתו ואחותו חושבים אותי לשליו.
פרק ג - "גבהות הלב":
פגשתי בחורה, היתה מזה כוסית - חבל על הזמן.
הלכנו, צחקנו, ישבנו דיברנו, התחבקנו, התנשקנו, הזדיינו.
רצתי לספר לחבר'ה בחזה מנופח על החזה המנופח שלה.
עברו כמה ימים, היה שמעה על זה - נזרקתי.
נשארו 20 דקות לסיום, התוצאה 2:2, אני בלם לא רע, אבל טכניקה
לא משהו. הכדור פתאום מוצא את עצמו ברגליים שלי, פתאום שלושה
שחקני יריב מוצאים את עצמם המומים במקצת אחרי שהושארו מאחור על
ידי. לפתע הכדור עושה מסלול שלא היה רגיל אליו - הוא נבעט
על-ידי (לזה הוא רגיל...), אבל במקום לעוף ליציע הוא מוצא את
עצמו מתעופף בחדות ונכנס לשער, אל בין חיבורי הקורות.
שבוע שלם הלכתי עם חזה מנופח.
שבת הבאה, כבשתי שער עצמי, הפסדנו.
סיכום דיון:
לקחת את התכונות הרעות שלך ולהסתכל מהצד זה אף-פעם לא קל,
במקרה שלי הן כל-כך רבות ככה שהדבר הוא קשה במיוחד.
נו מילא, לפחות אמא חושבת שאני הכי טוב.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.