ושוב אני חוזר לאותו הרגע, מביט על עצמי במראה, בוחן את תווי
הפנים שלי, הקמטים ליד העיניים לא מחמיאים לי. אני במהירות
שוטף ידיים ופנים, ומביט במראה שוב.

זה אני.


אני נכנס הביתה, לילה כולם ישנים. אחי הקטן בצבא, אמא בחדר
והוא סגור, רק הכלב הארור הזה שאמא שלי הביאה מקבל את פניי
בקישקושי זנב וקפיצות לגובה, אני מניח את המפתחות על השולחן,
כל המכתבים מפוזרים עליו, וכוסות קפה ישנות מאתמול.

אני נכנס לאמבטיה, מדליק את האור ושוב מתבונן מול עצמי במראה,
מתבונן עמוק לתוך עיניי, מי זה? מי אני? למה נהפכתי?

כל החיים שלי האמנתי שנועדתי לגדולות, האמנתי שאלוהים הוא חלק
בלתי נפרד מהישות שלי, שיש לו ביטוי עצום, שיש לי השפעה על
הסביבה שלי ברמה לא מודעת. תמונות החלו להופיע אל מול עיניי
רוחי, תמונות של כל האנשים שאומרים לי תודה על כך ששיניתי את
חייהם לטובה, על כך שעשיתי את החיים שלהם קצת יותר מאושרים,
יותר חשובים, יותר טובים.

אני נכנס למיטה, אני מנסה לישון אך לשווא, זה לא יעזור.
אני לא מצליח לעצום את העיניים, אני מרגיש כאילו שהמוח שלי
מנסה לפרוץ החוצה מהגולגולת שלי, כאילו הוא מתרחב והלחץ רק
גובר, בעוד רגע המוח שלי יפוצץ את החלק הקדמי של הראש שלי
ויפרוץ החוצה אל העולם, יותיר אותי פתוח לרווחה לעיניי כל הבא
לחדר.

קמתי מהמיטה, יכולתי להבחין בחושך, זהו לא היה חושך רגיל. זה
היה חושך מתגנב, חושך בדרך כלל זה היעדר אור, חושך בדרך כלל
משתלט על כל פינה בבת אחת במחי יד. זהו היה חושך אחר, זהו חושך
מתגנב, סוגר מכל פינה אט אט נותן לי את התחושה הזו של המחנק,
עוטף כל פינה מוארת בראש שלי מגיח מאחוריי ומשתלט עליי. כמו
אחוז דיבוק, הייתי חייב לברוח מהחושך. החושך הזה מילא את
הווייתי.

עצמתי את עיניי בשנית, מתרכז בכל כוחי בכך שאני הוא יציר
האלוהים, שאני הוא שלוחה בלתי נפרדת מהישות הגדולה, מהכל יכול,
מהגדול מכולם. פתחתי את עיניי והבחנתי בתריסים שלי, אחד על
השני כמו מדרגות, מדרגות שמובילות לתהום עמוקה, לאין סוף, ככל
שהתרכזתי בתריסים יכולתי להבחין בציור, ציור של מציאות. כמו
תמונה דבוקה תלושה ממעמקי המוח שלי .

הכה בי שלמעשה כל שאני רואה הוא ציור, ציור מושקע ברזולוציה
גבוהה עם צבעים באיכות אלוהית, שמימית, השתהתי לנוכח היצירה
שעמדה מולי, לנוכח המציאות הציורית הבלתי נתפסת, לפתע ראיתי
אותו יושב על הכסא בחדר שלי. ורק מביט, לא היו לו פנים.

היה נראה כמו צל, הסתכלתי עליו והתמלאתי חרדה, אפילו ללא פנים
הרגשתי איך הוא מתבונן בי ובוחן את תנועותיי, על אף שלא היו לו
פנים היו לו המון פרצופים בפנים, ראיתי בו את העולם, את צדו
האפל של היקום, את הצד שכולם רוצים לשכוח, את הצד שכולם רוצים
להאמין שלא קיים באנושות, במציאות.

עצמתי את עיניי בתקווה שאפתח אותם ואראה שהוא נעלם, אחרי כמה
נשימות עמוקות, הרגשתי מגע מלטף את פניי, לא העזתי לפתוח את
עיניי משהו בפנים אמר לי מה שלא תעשה לעולם אל תפתח את עינייך
כי אם תפתח אותן זה יהיה הדבר האחרון אשר תראה עלי אדמות, המגע
המלטף הרגיש כמו רוח, כמו קצף, כמו גן עדן. הוא היה כל כך
טהור, כל כך נקי. הרגשתי את הפולסים החשמליים מכל נגיעה, ברמה
הכי מיזערית ומיקרוסקופית של המגע, המגע היה מלא כל כך,
שהתחלתי לבכות . בכי תמרורים, לא יכולתי לפתוח את עיניי כי
ידעתי שאם אפתח אותן אמות לבטח .

נפלתי, נפלתי לאין סוף, הגוף מתעוות ומאבד צורה. ואני שיחררתי,
אמרתי זהו. זה הסוף , אני אומר שלום לכולם ונפרד מכולם באהבה,
מהעולם, מהשמש מהרוח החמימה והמלטפת. הגוף שלי נקרע, התמוסס
לנוכח המהירות המתגברת של הנפילה.

פתחתי את עיניי, האור היה מסנוור כל כך שלקח לעיניי כמה זמן
להתרגל אליו, הצבעים שנעו במהירות על קולית, בילבלו את המוח
שלי הרגשתי בחילה אדירה. ואמרתי לעצמי זהו, זהו סופי.

קמתי על רגליי ומהר התיישבתי, תופס את ראשי אמרתי לעצמי, זה לא
יכול להיות.

הרמתי את מבטי לראות דמות שנייה יושבת על הכסא בחדר שלי, הגוף
של הדמות השתנה וזז כל הזמן הוא זהר כמו מים בצבע מטאלי זוהר.
ופניה היו של אישה וגבר כאחד, דמות זו לא בחנה אותי, לא
התבוננה בי אלא אמרה לי מספר דברים, מספר דברים שנשבעתי שלא
אחזור עליהם לעולם. שנשבעתי שלא אשתף ולו נפש חיה אחרת.

הגוף השתנה והשתנה כאילו שהוא פועמם מבפנים, כאילו שהוא ההוויה
בתהגלמותה, הסתכלתי על ידיי וראיתי שגם הן כמו גופה של הדמות,
משתנות, ומטאליות כאחד. אפשר לומר שהדמות נראתה כאילו שהיא
עשויה ממים, וכך גם ידיי.

יצאתי מהחדר והלכתי לכיוון האמבטיה, מבוהל עד לשד עצמותיי
הייתי משוכנע שאיבדתי את דרכי, שנכנסתי עמוק מידיי לתוך
המקומות האפלים , שנכנסתי למקום שבו לא זורח אור פנימי, שבו יש
שלטים של אין כניסה.

הסתכלתי על עצמי במראה. הכה בי שאני כלוא, הגוף הזה, החתיכת
בשר הלא מהונדסת והמגושמת הזו , מה אני עושה בה.  אני חייב
לצאת, אני חייב ללכת מכאן. שטפתי את פניי, והבחנתי שהמיים בצבע
סגלגל, סגלגל יפהפה...

"אורי, אורי... אתה בסדר?"
"כן ברור שאני בסדר"

מצאתי את עצמי במושב האחורי של רכב, אנשים לא ברורים במושב
הקדמי, ובחורה לא ברורה במושב האחורי מחזיקה בידי, מי אלה?
איך הגעתי לרכב הזה? לאן אני נוסע?

אני מנסה להחזיק את המציאות ולחבר אותה לחתיכה אחת לפני שהיא
נשברת תחת ידיי.

אני מסתכל החוצה והכל נראה כמו ציור, כמו מדבקה אחת גדולה שנעה
במהירות, אני מסתכל הצידה ומבחין, במושבים של הרכב מלפני, אני
מבין אותם. אני מבין את מצבם. את מצבי.

אני בבית של בת זוגתי בראשון, הגענו.

מביט על עצמי במראה, בוחן את תווי הפנים שלי, הקמטים ליד
העיניים לא מחמיאים לי. אני במהירות שוטף ידיים ופנים, ומביט
במראה שוב.

זה אני.

חזרתי, אני כאן, אבל איפה לעזאזל הייתי...?




"פלאשבק, חצוי, הרבה קטעים אני לא מצליח לזכור"