הרהורים בעקבות שיחה של בחורי ישיבה על מדים.
האחד מעותניאל והשני מפ"ת-עין צורים.

אני כותב בשעת אדישות. לא מתוך עצב ולא מתוך שמחה.
פשוט מנסה לתאר באובייקטיביות את תחושותיי בין יום הזיכרון
ליום העצמאות.
להעלות על הכתב, את טירוף החושים, את קול המוות והצהלה. בין
זיכרון לעצמאות.

יום הזיכרון
"קול דממה דקה"," וחיל ורעדה יחפזון".
מי למוות ומי למוות?
והחיים?
מה בין עשרים לבין שמונים?
מה המשמעות של חיינו,
בידיעה כי עתידים אנו לחדול מן הארץ?!
ואלו שאינם? הראויים אנו להיות כאן,
כשהם שם?!
הראויים אנו לזכרם, לרחמיהם, מבעל החיים
ומבעל המוות?!
מתחמק מהשאלה, ומנסה לחיות את החיים המתוקים,
אולי לא מספיק כנה, לא מספיק מתעמק, אבל חי.

בין עצמאות לזיכרון,
שירי משמעות מול שירי שמחה, סוחפים ומלאים תהייה.
עוד מעט האורות שוב יאירו את דמותך,
בדיוק כמו בלילה שלפני.
ליל המוות והמשמעות,
יום הלל והודיה,
לאל, שמיה רבה.
ראשית צמיחת גאולנו, הייתכן? האפשרי?
אולי, לא יודע.
מדינת שחיתות, מדינת אטימות
אבל מדינה שלי.
אם אנשים טובים,
אומר הלל ומודה,
לא על צמיחת גאולתנו.
מי קבע?!
אלא, על ראשית צמיחת מוסריותינו,
של אלו שישנם, ואלו
שאינם.