לרגע אחד, ממש לשניה, חשבתי שהבנתי איך משפחה שכולה מרגישה.
אבל רק חשבתי.
הגעתי לטקס זיכרון עירוני לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה.
עמדתי בתור והשוטרת אמרה: "סליחה, הכניסה למשפחות שכולות
בלבד".
עניתי לה: "תודה".
לא באמת התכוונתי להגיד לה את התודה, אלא לה', תודה שאני לא
אחת מהאנשים שצריכים להכנס למתחם הטקס.

הרכנתי את ראשי לכיוון הקרקע ובתוך שניה רצו לי כל כך הרבה
מחשבות:
כמה קשה לאבד בן, אח או אבא תוך שניות ספורות, מה עושים במצב
כזה ואיך ממשיכים בלי אותם היקירים לחיות.
בינתיים ראיתי את הטקס מחוץ למתחם, עמדתי בצפירה וגם דמעה
זלגה.
כששאלו אותי למה אני בוכה, לא ידעתי מה לענות, הרי אני לא אחת
מאלו שהשוטרת הכניסה,
אני לא אחת ממשפחה שכולה.

אחרי הטקס המשפחות יצאו מהמתחם, ללא דמעות, בלי עיניים
אדומות.
משקפי השמש השחורים הסתירו את הכל, הסתירו את השכול.
לא הצלחתי להזדהות עם כאבם, הרי אין תחושה זהה לאיבוד יקירם.
אבל הבנתי למה בכיתי, אתם הייתם חלק מאיתנו, חלק ממני, חלק מכל
אחד.
הרי בסופו של דבר כולנו משפחה אחת.