אדוה בודין / מרדף סרק |
שטים בין גלי דמי הגועש.
אנקות האפלה שבי שוב זועקים חרש.
מלווים בבת קול נוגה ומנחמת.
אני שבורה.
רצוצה.
דוממת.
מביטה חסרת אונים ברגליי היחפות.
זה לא שיר על סבל.
או רגשות מודחקים.
זאת מהות התהייה שמתעצמת.
ידיים מלטפות פנים זרות.
ריסים ספוגי דמעות קרות.
מסקרה מסמנת שביל לאורך הדרך.
כל כך רחוק.
מהישג יד.
מתגרה.
נעלם.
מרדף סרק.
ואיך תמיד בסופו אני מפסידה.
אולי הגיע הזמן להיכנע.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|