צפיפות אוכלוסין.
חמש מאות וארבעים בניינים.
הם באמת מאמינים שהם יצליחו לבנות פה ביום אחד שכונה שלמה,
שהם יצליחו לסייד בצבע לבן ונקי מקום ששבק חיים כלכך הרבה
זמן,
מבלי כמה שברי לחץ ופירצות בדפנות.
הכל כאן מתפורר,
לעזאזל.
בכל יום ולילה אחר, אלפי גושי המלט שניצבים כאן כעת
היו מתקבלים, בחיוך של מארחת
שהיתה בודדה יותר מדי זמן.
אך בכל שינה, נמנום או אף בהייה קצרה באוויר,
אני נחנקת.
החמצן מסתלק מגופי, תופס שתי רגליים ורץ רחוק,
נושא שלט "מהפכה" בכל צמתי העיר.
משדר בטלוויזיה קטנה מופע אור-קולי
שמנגן שירי לחש באוזניים, ולא נותן לעפעפיים
להיסגר.
הלב פתאום מלא,
מסדרונות ארוכים נוצרו,
חצרות, גנים,
דלתות
נפתחות.
עיירת פיתוח.
כמה פועלים אוספים את דבריהם ומסיימים את היום,
ורוח נעימה עוברת בין כל קרשי העץ המונחים במגרש.
בניינים חצי גמורים,
שבורים, קצת אפלולים.
אך רצה השמועה שעוד כמה ימים גם הם, כמו שכניהם,
יתרוממו לעננים, בצבעים עזים.
קצת עצוב להיות כאן,
ולנסות לצלם את התמונה בראש.
האיזור עוד לא נפתח לרגל אנשים,
אך לא כמו פעם בתקופת השדות והביצות,
הבניינים כאילו מרימים זוג עיניים וגבה
ומקווים.
ואיש קטן,
עם מזוודה
פתאום נכנס אל הדירה הראשונה.
מחייך אליי חיוך קטן
לוקח גיטרה,
ומתמקם.
מותח רגליים קדימה, מעיף לשני הצדדים את הנעליים,
נשען אחורה על קיר חצי צבוע,
ומנגן.
פורט
בדיוק
על המיתרים
הנכונים.
אך יש סדקים, ופירורים,
ואני
נחנקת.