חם לי נורא
ואפילו לא קיץ
אין לי הרבה ברירה
אלא לנשום עמוק עמוק
את האוויר הזה שמלא בבוץ מתקשה
פותחת את הדלת
והריח יבש והלחות רק עולה
העור שלי לאט לאט מתחיל
להתייבש ,
זה הקיץ.



אני כבר מפחדת לכתוב על הנייר
את
המילים הקטנות שלי שממילא לא אומרות יותר מדיי
ועדיין מדלגות על שורות ומחפשות להם מפלט קטן,
נקיק צר בתוך הסלע הגדול הזה שיושב בתוכי עדיין וממאן לצאת,
אם בכלל.
פעם הייתי כותבת בשטף ,נהרות גדולים היו יוצאים ממני ונשפכים
על המחברת,על המחשב,על המקלדת, על דפי החשבון בשיעור מתמטיקה,
נשפכים ושוצפים, מטביעים אותי בכל הדברים שלא רציתי לשמוע אבל
עדיין הדהדו לי בתוך הראש.

התחלתי במגמת ההדחקה.
אני מייצרת בגוף שלי פינות קטנות ומדחיקה לתוכן,
פינות קטנות מלוטשות וזוהרות לתוכן אני שופכת את כל המילים
שכבר לא יוצאות אלא אם כן סוחטים חזק חזק כמו עכשיו למשל,
האצבעות שלי על המקלדת מרפרפות בקושי נוגעות לא נוגעות
נוגעות.

הדברים משתנים כל כך מהר ובתדירות גבוהה שאני מתקשה לעקוב אחר
רצף הדברים אבל זה מה שהופך את החיים למעניינים יותר.
אולי המחיר יותר כואב ואולי הצלקות קצת יותר חותכות בעור אבל
מה שבטוח זה שאני כאן עכשיו והאוויר עוד מעט קצת  יתאורר, יעיף
לי קווצת שיערות מהפנים והשמש תסנוור אותי ואני אנהג עם החלון
פתוח והרדיו דולק עם איזה דיסק שאני רוצה ושעושה לי טוב.

היום אני יודעת שנורא קל לעבור לשלב ההתפכחות ,
לראייה הנשגבת הזו שנותנת לי מבט שונה על הדברים שמסביבי,
צריך לדעת להכניס לפרופורציות ולדעת לעבור מהר שלבים,
להחליף מצב צבירה,
להתבגר לאט לאט בקצב המהיר שלי.
אני יודעת שמה שעומד איתן ויציב
זאת אני וכנגד כל הסיכויים והשמש שקופחת
אני אעבור את התקופה הזו,בפעם האחרונה.
מזל שיש לי את מי שאני צריכה ורוצה לידי,
אני יודעת שאני מחוברת לאדמה והיא מחוברת אלי
מקשיבה טוב טוב לרחשי נשמתי ולדברים הקטנים שאני רוצה,
לאט לאט
בהכרה מלאה
הדברים יתחילו לחזור אליי אט אט ואני אדע שזה טוב.



5.5.07