תמיד כשאני חוזרת ממך,
יש בי מן עצבות מוזרה,
כאילו ההיגיון אומר לנשמה,
"זה לא יקרה, זאת רק אשליה."
אבל כל עוד אתה איתי,
באיזושהי צורה,
אני אמשיך להאמין שאולי,
יש עוד סיכוי,
שתאהב אותי.
אז לך לאחרת ותתאהב בה,
כדי שאני אדע,
שלא נשארה לי עוד ברירה,
רק להמשיך הלאה.

בלי אולי, בלי כמעט.
אני מעדיפה להיות לבד,
אני ממילא לבד כשאני איתך.
ושוב אותו סיפור,
על עוד אהבה,
עוד לב שבור,
עוד דמעות,
עוד סיוטים על שדים ורוחות,
זאת לא דרך לחיות.
אז אם אתה אוהב אותי,
תהיה איתי,
בבקשה אל תשלה אותי.

ואני לא מצפה לכלום ממך,
אתה הרי הזהרת,
היית כן ואמרת,
שזאת אף פעם לא תהיה אהבה.
אבל כל עוד אתה איתי,
באיזושהי צורה,
תמיד יהיה חלק בי,
שיחשוב שיש עוד תקווה,
שתאהב אותי.
שאולי יום אחד תתעורר,
ותבין שאתה רוצה יותר,
שאתה לא רוצה שאני אמשיך הלאה,
כי אני האחת.

אבל בלי אולי, בלי כמעט.
אני מעדיפה להיות לבד,
מאשר לחיות באשליה.
ואז שוב את אותו הסיפור,
על כמעט אהבה,
והרבה לב שבור,
על דמעות,
על סיוטים על שדים ורוחות,
לחיות, לא לחיות.
אז אם אתה אוהב אותי,
תגיד לי, תהיה איתי,
אבל בבקשה, אל תשלה אותי.