בבוקר שאת יוצאת אל המפעל
אני קם לכתוב
מן החלון
יכול לראות איך השמיים מתכהים
והורים שולחים את הילדים ללמוד
את עכשיו, בוודאי מתלבשת במקלחות
מספרת לחברות
לאן יצאנו לשתות אתמול
הן בוודאי צוחקות מן התשובות
ואני כותב את זה
מתוך רגע של שקט, מתוך רגע של דמיון
והבית נראה, לעיתים לא שייך לנו
לעיתים אנחנו רחוקים ממנו
ואת במפעל, מסדרת את האריזות
ואני מחפש מילים,
שיתארו את זה יותר נכון
עוד מעט הילדים יצאו לשחק בחצר
ואני אביט בחשבונות
סכומים שלא נעלמים לשום מקום
ברדיו מספרים שעוד מעט זה ייגמר
ובינינו, כמה רחוק זה המרחק
ממה שנשבר למה ששלם
בלילה אחרי ששכבנו
כל העולם נשמע אותו הדבר
ורק בבוקר, מתעוררים
אל אותן חבלות
אל אותו פצע נפתח
ועל הנייר, הכל נזרק
מטשטש את הגבולות
יכולנו לארוז תיק ישן
לנסוע מכאן לשום מקום
במפעל, הבנות היו מדברות
על הנייר שום דבר לא היה שלם
הרדיו ממשיך לתאר
איך הכל הולך לעזאזל
זו הגאולה, אני חושב
זה החשבון שנשלם
כשתחזרי הערב הביתה
תמצאי אותי שלם
זרוק על המיטה
מחכה שמשהו טוב, יבוא כמובן מאליו
ואקרא לך את המילים
כתבתי אותך שלמה
אחרי זה נלך לשתות
נחזור שיכורים ישר לאהבה
ובבוקר, את תתלבשי
תחכי להסעה,
במפעל ישאלו לאן יצאנו
ואני אכתוב את החשבון
שנשלם, למחרת