אמא שלי נשאה אותי שנתיים ברחם.
אחרי שנתיים כבר נמאס לי לחיות במי שפיר אז יצאתי החוצה,
לעולם.
כבר ביום הראשון רציתי ללמוד כיצד לדרוך, ומה לעשות עם אפי
הארוך.
התחלתי ללכת, פקחתי עיניי.
עכשיו, לאן מועדות פניי?
כל פרח חייך שדוגדג מחדקי, אחרי כל פרפר רצתי (בסוף הוא זה
שתפס אותי).
חשבתי: "פילונצ'יק, איך תהיה הכי, אחי"?
כל יום היה בשבילי כמו בית-ספר.
מהר מאוד הגדרתי לעצמי מטרות - עליי לעבר מספר רב של פילות!
חיפשתי, חיפשתי את שאהבה נפשי. בסוף מצאתי רק את עצמי, לעצמי.
גיליתי שפה בשכונה כבר אין מה לחפש, רציתי הוליווד, על מסכי
הקולנוע לרצד.
אז התחלתי לרוץ (כבר לא אחרי פרפרים) וחיפשתי כיוון (מחלת המאה
ה-20).
להפתעתי גיליתי שקירות שקופים את חיי סובבים, ילדים והורים
עליי מסתכלים.
איך יוצאים מפה? אני לא דמבו המעופף ואני יותר מדי שמן בשביל
להתכופף.
עברו הימים ופילות עברו בין רגליי (הכבדות), מתכון מושלם למספר
רב של פילפילות.
עכשיו עם וולדות-פיל, בהוליווד היו צריכים למצוא לי כפיל,
להיות הכי זה לא דבר של מה בכך. כולם מצביעים ואומרים -"מי זה?
פילפרחח"!
אז חלום לי נשבר, אך אפי הוא גמיש ואני מגשש - "סליחה אדוני,
כן אתה עם הבמבה, איך מגיעים מכאן לכביש"?