HIM מתעורר למשב רוח על פניו. בפעם האחרונה שחש ברוח כזו הדבר
הסתיים רע. הוא נזכר בהתגייסותם הגדולה של הפרואורבו בפעם
ההיא, עת התאחדו כולם וצעדו כאיש אחד אל הכיכר לבנות את פאר
היצירה, גרם מדרגות מתפתל סביב מבנה ענק שיתנשא עוד ועוד ויגיע
עד לשמים. הוא עקב, אז, בהתעניינות הולכת וגוברת, במאמציהם
הכנים של היצורים הקטנים. סקרנה אותו התופעה שככל שפרואורבו זה
או אחר טפס גבוה יותר במעלה המדרגות, כך הוא נראה לו, ל HIM,
קטן והולך ומתרחק ממנו במקום להתקרב אליו מעלה. הוא חש אליהם
חמלה מסויימת. הן ידע שלשמים, כמו לגאווה ולטפשות, אין גבול.
בפינה חבוייה בלבו הוא אפילו קווה שיצליחו במשימתם ואף היה
מוכן להושיט יד לעזרתם לו אך בקשו זאת בתוך ליבם. אך הם רצו
לעשות זאת בכוחות עצמם. הם ידעו הכי טוב.
כל אחד ואחד מהם ידע הכי טוב. החל במה לבנות ואיך לבנות, וכלה
באיך לקרא לכלים השונים שיצרו למען השלמת המלאכה. וכדרכם בקודש
וכשמם כן הם: כמו שלפרו הם פרו עם כל תרוץ קטן: מלחמה - פריון
מוגבר בכדי לחדש את הדור, שלום - פריון מוגבר כי יש רווחה
כלכלית. שפל כלכלי - פריון מוגבר כי אין משהו אחר לעשות. כך גם
לגבי החצי השני של שמם: ריב על כל דבר של מה בכך, ריב על מנת
לצאת צודק, על מנת להגיד את המלה האחרונה, מבלי לשמוע זה את
זה.
בגרסאות מאוחרות של הסאגה הזאת, דאגו הפרואורבו להטיל את האשמה
בכשלון הפרוייקט לפתחו של HIM, כאילו בלבל את שפתם פן יגיעו
אליו. אך המציאות הייתה כרגיל פשוטה יותר: הם עשו זאת לעצמם.
הם הפסיקו להקשיב ולנסות להבין זה את זה והתרחקו איש מרעהו עד
שכבר לא יכלו להבין גם את דברים הפשוטים ביותר: פועל מחזיק בין
אצבע לאגודל מסמר שקצה חודו מונח על נקודה מסומנת על קרש. הוא
מושיט את ידו השניה ומבקש מרעהו "ברגזידה". הרי ברור שהוא
מבקש "פטיש". אך רעהו מתעקש לשמוע את מה שהוא חושב לשמו הנכון
של הכלי, שהומצע בזך הקול לפני חמז' דגות. הוא מושיט לו ,
להכעיס, סט צלחות. מכאן לשברי צלחות וראשים הדרך קצרה.
פיגומי המגדל ההוא עמדו בהריסותיהם דורות רבים. משם התפזרו כל
הפרואורבו ונפוצו על פני הארץ. כולם לקחו משם מטען דומה אך כל
אחד התעקש להנחילו בדרכו שלו. האחד דיבר מן הגרון והאחר מן
השפתיים. האחד צקצק בלשונו והאחררר גלגל בו. היו אף כאלו שדברו
תוך שאיפת אויר במקום נשיפתו. העניין הסתבך אף יותר עם המצאת
הכתב. האחד כתב מימין לשמאל והאחר משמאל לימין. היו אף כאלו
שכתבו מלמעלה למטה.
עברו עידני עידנים. שפת הפרואורבו התפצלה לאינספור תת שפות. רק
המאזין חד האוזן יכול למצא את המשותף להם.
כעת הרוח נושבת שוב. חלשה אמנם אך התחזקותה הקרבה מורגשת.
הפרואורבו מאוחדים שוב, הפעם מצויידים בשפה משותפת חדשה, שפת
המתמטיקה, נחושים לתקן את שקלקלו אז, ולהגיע לשמים, להגיע לסוד
הבריאה, ליצור את התנאים של ראשית הכל. מטרתם לשחזר בניסוי את
התנאים בשבריר-הזמן-השואף-לאפס של התרחשות המפץ הגדול, שבו כל
שרשרת הבריאה נכנסה לפעולה.
לא חסרו פרואורבו שהתנגדו לניסוי. קיימת תיאוריה מדעית הטוענת
שהמפץ הגדול הוא קצהו השני של חור שחור. כל מה שקורס ונעלם
ביקום אחד אל תוך חור שחור עובר דרך "תולעת" WORMHOLE וצץ
ביקום מקביל במפץ גדול.
נעלם פה =
נהייה עולם שם. בעיניהם
הלא מקצועיות היה קיים החשש שאחת מתוצאות הניסוי יכולה להיות
הווצרות חור שחור, ריק שישאב לתוכו את כל היקום.
המדענים גחכו בשמעם את הלוגיקה השגוייה: ראשית כל, לא יתכן
חור שחור שישאב את כל היקום, שכן היקום כולל את אותו חור שחור
השואב, כלומר ישאב את עצמו. מכסימום הוא יכול לשאוב את כל
מערכת השמש, או אולי את כל הגלקסיה, גג. שנית, החור השחור
שיווצר, אם יווצר, אמור להיות חלש ביותר לפי כל תחזיות המדענים
(שאינם טועים לעולם), ולהתקיים במשך שבריר-זמן-השואף-לאפס
בלבד, ומה כבר יכול לקרות בזמן כה קצר? בנוסף ציינו המדענים
שהסיכוי להווצרות חור שחור בניסוי הוא
1:1000000000000000000000000000000000000000000000000000000
בחזקת
10000000000000000000000000000000000000000000000000000000. כל
כך אפסי עד כדי זניחות. צריכים להתקיים אין ספור תנאים ונסיבות
שישדכו בין הגורמים השונים שיחד ייצרו את החור השחור.
מכיוון שזכרו היטב את המפלה העתיקה ההיא ופחדו להרגיז את האחד
(1), את HIM, הם נמנעו מלבנות לגובה ותכננו לבנות הפעם בצורה
שתסמל את אפסות הפרואורבו, (0), ואת האפס עוד להשכיב, שלא
יתנשא לגובה. עם הזמן הגיעו בינם לבין עצמם כל המדענים, בני כל
העמים, להסכמה לגבי הכינוי למבנה זה: "הבייגל".
ההכנות לניסוי הגדול התקרבו לסיומן. על מנת להפיג את חששותיהם
של כל המתנגדים, ובהוראת בית המשפט שדן בצו מניעה בנושא, נדרשו
המדענים לכתוב ספר הפעלה של המתקן, ובו הסברים וניתוחים של כל
אספקט אפשרי של הניסוי. הוטל עליהם גם לכלול בגוף הספר תרגומים
לכל שפות תבל. טיוטות רבות של הספר נפסלו עקב חסרונם של פרטים
שונים. טיוטות מאוחרות יותר נפסלו עקב גודש יתר בפרטים. גם
הפורמט הראוי לספר שכזה עבר שינויים של גודל העמודים וסוגי
הפונט. שלושים ושמונה שורות בכל עמוד, עשר עד ארבע עשרה מלים
בשורה.
בסופו של דבר הודפס עותק ראשון של הגרסה הסופית לאישורו של
המדען הראשי.
פרואורבו לבוש בחלוק לבן נכנס לחדר שליטה ובקרה של מעבדה, חדר
הממוקם במוקד הבייגל. על השולחן מונח הספר עב הכרס. הוא פותח
את הספר בהיסח הדעת, במקום אקרעי. דפים לבנים, צחים כשלג! הוא
מדפדף למקום אחר. אותו הדבר. לא יתכן! הן זהו ספר הוראות
ההפעלה של הבייגל שכה עמלו על כתיבתו. הכל נמחק. מה קרא בבית
הדפוס?
אך מה זאת? חיפושיו בדפים מביאים אותו למרכז הספר. רק שם צמד
העמודים שפתח כתובים. אך מה שכתוב שם כבר חסר מובן. מילים
בשפות שונות בתוך אותו משפט, כאילו נמחקו מכל העמודים האחרים
והתקבצו ובאו מארבע כנפות הספר, מתמזגים לשפה אחת חדשה ישנה.
אותיות חסרות פה ושם בתוך המילים. לנגד עיניו ממשיכות אותיות
להיתלש ממקומן ולזלוג בתנועה סיבובית נגד כוון השעון, מתכנסות
אל מוקד המערבולת באמצע הספר הפתוח, באמצע קו המפגש שבין שני
העמודים.
בשולי שני העמודים הולכות ונעלמות מלים שלמות, ללא שוב. בקצב
גובר והולך מתרוקנים שני עמודים אחרונים אלו ממילים. בזויות
עיניו מבחין הפרואורבו במטוס מנייר שהיה מונח על השולחן. כנפיו
הרחבות מתנפנפות קלות כאילו איזו רוח בלתי נראית נושבת בחדר
הסגור. המטוס זז ונופל מן השולחן, ממשיך להחליק על הרצפה
לכיוונו. חפצים קטנים בחדר סביבו מתקרבים לעברו כממוגנטים.
הוא סוגר את הספר מאוחר מדי, במה שצריך היה להיות חבטה מהדהדת.
סגירת הספר לא נשמעת כלל, להפתעתו.
המראה האחרון בחייו, שנצרב בתודעתו לפני שסגר את הספר ושנתן לו
להבין את הכל, היה מונח במוקד מערבולת האותיות, לשם נשאב הכל:
בגרסה זו של הספר, המלה האחרונה של שורה תשע עשרה בדף ימין,
יחד עם המלה הראשונה בשורה תשע עשרה בדף שמאל, יצרו, כנגד כל
הסיכויים, את הביטוי "חורשחור".
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.