שוב אני יושב כאן וכותב לך.
שוב אני יושב כאן ומנסה להבין למה הדחף לדבר איתך לא פוסק.
עברה כמעט שנה. אולי אפילו בדיוק שנה מאז שנפגשנו
ואיכשהו נראה לי שלך זה לא באמת משנה.
גיליתי שהכאב לא מפסיק לעולם ושכדי לא לחשוב עליך, אני מתחיל
לחשוב על דברים אחרים קטנים ולא חשובים. אני הופך אותם לבעיה,
בעיה שצריך להתעסק בה, בעיה שאי-אפשר באמת לפתור.
הכול כדי לא להתרכז במה שבאמת כואב לי, במה שבאמת בועט.
בעובדה שאתה מעולם לא אהבת אותי, במחשבה שאולי אף-אחד לא יאהב
אותי.
אתה גרמת לי להאמין שאין בי שום דבר שראוי לאהבה. אתה גרמת לי
להרגיש שלא משנה כמה מאמץ אני אשקיע או כמה מהאמת שלי אני
אראה, התוצאה תמיד תהיה אותה תוצאה.
האמת שאני מרגיש אידיוט אני רואה את האותיות מופיעות על המסך
ומרגיש שאין מאחוריהן שום משמעות אמיתית.
עכשיו אני עצוב, אח"כ אולי אשתה משהו ואשכח מזה, אולי לא להרבה
זמן אבל אני אשכח.
אני אחייך, אני ארקוד, אני אפילו אגע במישהו, אבל המגע לא
יצליח לרפא והליטוף לא יהיה אוהב. לא שלי.
בנאלי, נכון. אבל לפעמים הדברים הכי רגילים אלה שקורים לכולם,
אלה שאפשר לספר עליהם בלי באמת להכיר את האדם. הם גם אלה
שמשאירים את הכי הרבה צלקות. והגוף שלי מצולק והנפש שלי מדממת
והחיוך שלי שלם.
זה מצחיק, אבל החיוך שלי הוא גדול ויפה עם הרבה שיניים לבנות.
החיוך שלי מקסים.