[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סשה סמיט
/
מערבולת

מנסה לשכוח, אבל פניו עולות כשהעינים נעצמות. משום-מה לא הולך,
דמותו לא נמחקת. נראה כאילו עבר זמן רב כל-כך, אבל הוא עדיין
שם, נסחף בתת-מודע כשהדמיון מנסה לשנות נושא. אוטובוס, מראות
חדשים-ישנים. "הייתי פה פעם", עוברת המחשבה בראש. עוצמת
עיניים. נרגעת עכשיו. חושבת שנרגעת, ואז משום-מקום, בהפתעה,
פניו הנוקשות. היד המקומטת שלו. ומבט ספק תמים-ספק שטני
בעיניו.
האם היית מבקש עזרה מאדם שפצע אותך? כששכוב בשלולית דם היית
מושיט יד לזה שהביא אותך לאותה שלולית? עיניים מלאות דמעות,
ראש מלא מחשבות חרטה. יושבת שם, איתו לבד. מרצוני. צריכה עזרה,
והוא הפנייה הנואשת שלי, הצעקה השותקת שלי, התחינה הלוחשת
שלי.
אוטובוס אחר, היא יושבת מולי. פנים יפות. עייפה. עיניים עצובות
מהרהרות כאילו מנסות לעוף רחוק- רחוק, להתרחק מהכל. אני איתה
בכל שניה, רוצה להתרחק כמה שיותר מהעצבות בעיניי שלי. הידיים
חובקות חזק את התיק שיושב היטב על בירכיה. ממש מולי, מנסה לא
לנעוץ ולא מסוגלת. פשוט יפה. מסיטה עיניים אל החלון והמחשבות
מתעצבות.
שוב הוא בראש. לא משנה היכן גופי נמצא, הראש עדיין שם. היא לא
עזרה. למרות שהיא היתה כל-כך יפה. המחשבות חוזרות אליו, לא
מעבירות נושא, לא מחלימות, לא ממשיכות הלאה. אף-אחד לא ידע.
והוא שם יושב מולי כאילו כלום לא קרה. נכון שהוא ביקש סליחה,
זה לא עזר. שנינו יודעים שזה היה אילוץ של רגע. הוא לא התחרט
על כלום, עדיין גוסס. ואני עדיין עצובה, תקועה עם ראש דפוק שבו
נתקעה תמונה.
לא מדברת עכשיו. אין טעם. הם יקשיבו, יגידו שמבינים, שמצטערים.
זה לא עוזר. ושוב הזמן לא מרפא. הזמן לא עושה כלום. הכל נשאר
שם. אני עוד שם. היום הזה עוד שם. הכל קיים. הכל מציאות. וחלק
אומרים "לוקחת את זה קשה מדי". לא יכולה להרפות, לא מסוגלת
לייבש את העיניים. לא מסוגלת להמשיך הלאה. תקועה שם והוא מחזיר
אותי בכל פעם מהתחלה. כל פעם כאילו הכל שוב, בחזרה.
ואז אבא בא. יום הזיכרון, שומעת שיר יפה על מישהו שמת בקרב.
בלי קשר לעולם, אבא צף מול העיניים. הרבה זמן לא חשבתי עליך,
אבא. עכשיו נזכרת בך, כאילו כבר קברתי אותך. דמעות מציפות.
"הטקס היה מרגש", משקרת. איך יכולתי לקבור אותך? הרי אליך תמיד
רציתי לחזור. הוא תמיד הזכיר לי אותך ואז הוא איכזב. כאילו
היית אתה שאיכזבת. לא רוצה לחזור יותר. לא רוצה לזכור יותר.
קברתי אותך. יופי של בת יש לך.
מערבולת בראש. הכל מכאיב, הכל מעציב. הבריחה היחידה מהעולם
קטנה כל-כך, עדינה ושבירה. כל פעם מפחדת לזוז, מפחדת להרוס,
לשבור, כמו שאני תמיד עושה. נזכרת בכל מה שכבר הרסתי והכל נהיה
מפחיד. מבחיל, המחשבות שעולות בראש היום. זאת רק אני,
באוטובוס, נוסעת ליעד מועדף. כמו ספר טוב מכוסה אבק על מדף.
אוהבת והוא אוהב. עדיין עצובה, עם מחשבות עם סוג של נטייה.
מקווה שמערבולות כאלו עוברות מהר. מקווה שבפעם הבאה כשאעצום
עיניים, התמונה תהיה צבעונית ויפה. משהו חדש, שהזיכרון ישכח.
מאושרת עכשיו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הרשה נא לי
לחלוק על דעתך!




המכחישנית


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/6/07 5:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סשה סמיט

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה