רוב מה שזוכרים ממצעד מאי קשור בשמש, שליוותה אותנו אז
בשירתנו. בזכות שמש האביב ההיא יכולנו ליישר את הגב בביטחון
ולהרגיש נכון בתוך המדים שלבשנו. רק תחתיה היה הגיון כלשהו לכל
המילים הארוכות שנשבענו להן, התאריכים ששיננו שוב ושוב, בקול
רם יותר עם כל צעד: האחד, השמונה, הארבעה עשר, השלושים. האהבה
הגדולה לימי גבורה שחשבנו שאנחנו מבינים, שצילם, גם אם לא
השגחנו בו, רק הלך וגדל. האחד, השמונה, הארבעה עשר, השלושים.

כמה יפה ומאירה את, שמש מאי. דור שזוף וזקוף חדש צועד בסך,
נחוש להיות מוכה בסנוורים למענך.
האחד, השמונה, הארבעה עשר, השלושים.
דור שבע, ולא מקרבות, נחוש להעליב שוב את ההיסטוריה, לצאת
להשיג אותך, שמש מאי.
האחד, השמונה, הארבעה עשר, השלושים.
בכל מחיר.
האחד, השמונה, הארבעה עשר, השלושים.
שקיעה.

במלחמה אמנם רדפנו אחרי ניצוצות, אך לשווא: שמש זהב לא נמצאה.
גם לא גבורה, שכמו אחרנו את הזמנים שהשתייכה אליהם.
וכשהצטופפנו בלילה הקר, פוחדים להתפורר, צורחים ולוחשים
לסירוגין, חשבתי אני: אם גם בקיץ, בזיעת יוני הקופח, נשיר
שירים ללא זיכרון, יהיו נא אלה לא ציווי לבנים ולנכדים ולא הלל
למדים. שירים שיהיו, אם אפשר, פחות בודדים. שירים שיקראו לאהבה
אחרת, אמיתית, משתנה, שתמשיך לזרוח על מאבקנו הצודק גם לעת
ערב, כי מאיתנו באה. כי לא כל יומרה ילדותית צריכה להיגמר בדם.