קר לה, היא יושבת לבד מביטה במדרכה המחוספסת ותוהה מה הנגעים
שהפכו את המדרכה להיות כזו.
אני רחוקה ממנה עכשיו, היא לא חושבת עלי, לא רואה אותי, לא
מרגישה אותי מלטפת אותה מרחוק.
הקור חודר לעצמותיה השבריריות, והיא נלחמת שמישהו יראה אותה
שם, שמישהו ידע שהיא יושבת לבד ומחכה, מביטה בשולי הדרך וסופרת
את השניות שמישהו יבוא לקחת אותה משם.
משהו בה יודע שהרגע הזה יהווה נקודה בציר חייה.
הלוואי והייתי רחוקה יותר, שלא הייתי יכולה לשמוע את מה שהיא
אומרת לעצמה בשקט הקטלני של שתיקתה, של מבטה.
אני יכולה לשמוע את שברי מחשבותיה.
בתוך תוכה היא יודעת: משהו בה ישאר שם לנצח, וכך לכל מקום שתלך
תמיד תהיה שם לצד אותה מדרכה מחוספסת בשולי הדרך.
עכשיו היא בתוך החדר שלה, קירות מקיפים אותה קרוב מדי, כמעט
ולא יכלה לנשום... ייחלה לכמעט הזה.
היא יוצאת לעולם עכשיו ומביטה בך, לו רק ידעת מה מסתתר לה
מאחורי המבט, לו רק היית יודע מה הרגישה כשביקשה שתחזיק לה את
היד, מעניק לה נשימה אחת שמספיקה לה שהיא נעלמת.
יותר מדי עולמות בה, יותר מדי מקומות להסתתר בהם, יותר מדי
עולמות בה משיכולה להכיל. |
