ביום רביעי בערב אתה תקבל ממני טלפון. אבקש ממך לארוז תיק
לשלושה ימים. אתה לא תשאל יותר מדי שאלות ותהיה מרוצה שהצלחת
להבהיר לי את מהות הספונטניות. אתה תיקח תיק קטן ותזרוק בו כמה
חולצות, תחתונים ומכנסיים. וכמובן גם בגד ים, למקרה שיצא לנו
להיות בים או בבריכה. אני גם אארוז כמה בגדים בתיק ולא אשכח גם
את המכנסון ששכחת אצלי... אתה תפנה את הסופ"ש שלך מהלימודים
ולא תקבע משמרות, ואני ארד מהמדים.
אנחנו נכנס ל"בייבי" שלך ואתה ישר תציע לי מסטיק. מי אני
שאסרב. לא יעברו 15 דקות והבטן שלך כבר תשמיע קולות. אנחנו
נעצור בצד ואתה תחטוף לך איזו ארוחה בבורגר. אחר כך נמשיך
לנסוע. כהרגלנו אני אכוון אותך: "תפנה כאן ימינה, כאן תפנה
שמאלה...". לאחר כמה דקות תעצור שוב בצד ותשאל "פינוקי, לאן את
לוקחת אותנו?" ואני אגיד בהססנות "אהם, תראה, חשבתי על יוון,
אבל כבר הייתי שם. חשבתי על תאילנד אבל זה נראה רחוק מדי.
חשבתי על סין והונג קונג אבל נראה שזה צפוף מדי, וראיתי כל
מיני חבילות לסלובקיה, סיציליה, יפן... אבל יותר מכול בא לי
לטוס לארה"ב..." אתה תעצור אותי עם האצבע שלך על השפתיים שלי
ותגיד לי ברכות "ששש... בייב, למה ללכת כל כך רחוק? יש לנו ארץ
כל כך יפה. מה דעתך על איזה צימר בצפון, עם בריכה פרטית?" אני
ממש אתלהב ואסכים. אנחנו נמשיך בנסיעתנו. נתברבר קצת בדרך
ונמצא את עצמנו בירושלים. לפתע אזכר ששכחתי בבסיס שלי (שליד
אילת) דברים ממש חשובים! נעשה אחורה-פנה ונתגלגל מירושלים
לאילת... בזמן שאקפוץ לחדר שלי צ'יק-צ'ק על מנת לקחת את
הדברים, אתה תשאר בבייבי שלך, תשטוף ותבריק אותה (כי עברו מעל
לשלוש שעות מאז הפעם האחרונה) ולאחר שהיא תנצנץ מכל הכיוונים,
אני עדיין לא אחזור. בינתיים אתה תתחיל לפתור סודוקו (ברמת
הקושי הגבוהה ביותר. הרי מתחילים ובינוניים זה כבר קטן עליך).
כשאחזור אתנצל על העיכוב (פשוט איזו קצינה ניסתה להפיל עליי
תיק לסופ"ש הזה ולקח לי הרבה זמן לשכנע אותה שזה מ'זה לא
מתאים!). אכנס לבייבי ואתן לך נשיקה מצפצפת באוזן! מהרעיון של
הצימר בצפון נרד, ונחליט לנסוע לאילת, כי גם ככה אנחנו כבר ממש
קרובים. נגיע לאילת ונמצא מלון בונבון, עם בריכה יפה וחדר
מתוקי עם ג'קוזי ו-D-V-D (אמנם הקירות לא יהיו צבועים כל כך
יפה כמו שאנחנו יודעים לצבוע, אך בכל זאת שווה). ניכנס לחדר
ונופתע לגלות שכבר ממש מאוחר, והבטן שלך שוב תשמיע קולות.
נסתובב בטיילת ונחפש לנו איזו מסעדונת. ניכנס למסעדה נחמדה.
אתה "תרד" על "סושי סמבה" ואני על איזו חסה. נחזור לחדר ממש
עייפים. נלך קצת "מכות" ואחרי שמישהו מאיתנו יתעייף ונחליט
לישון, אתה תרדם קצת לפניי, אני אסתכל עליך ישן ואתה תישן כמו
תינוק. אני אתן לך נשיקונת, בעדינות, כדי שלא תתעורר.
למחרת בבוקר השמש תתעורר כמה שעות לפנינו. אתה תעשה לי השכמה
כמו שאני אוהבת. לפתע נגלה שעל השולחן יש מכתב שלא הבחנו בו
יום לפני מרוב שהיינו עייפים. אתה תתקרב אליו ותגלה שזו סתם
פרסומת מתוך עיתון על מסלול הליכה בשטח, בערב יום שישי, לאור
הירח. אני אתקרב גם ואתה תשמע את האסימון נופל: "היי, היום יום
שישי!". נקרא את המודעה יחד ונסמן את הדברים שנראים לנו;
"מסלול שטח לאור ירח בקניון נחל חימר", "לינה מאוחרת, השכמה
מוקדמת", "לסיום מדורה ותצפית זריחה מהר סדום", "טיול ג'יפים
כולל טיפוס רגלי אל ציורי הסלע בהר כרכום", "בערב תהיה ארוחת
פויקה בשרית ארגנטינאית", "ארוחת ערב רומנטית עם יין" וכו'...
אנחנו נחליט ללכת על זה. נצא למסלול שאליו יצאו עוד זוגות.
בארבע לפנות בוקר נחליט לחתוך למלון, כדי לנצל את ה-D-V-D שיש
לנו בחדר. ניכנס למלון וכל אחד יפתיע את השני/יה. אני אפזר
נרות בכל החדר ואתה תשלוף בקבוק יין. אני אשאל על הסרטים שאתה
הבאת ואתה תשאל על הסרטים שאני הבאתי. אתה תגיד שלכבודי הבאת
סרטים ל"כוסיות", ואני אצחק ואגיד שהבאתי סרטים עם כוסונים.
בסוף נתפשר על משפחת סימפסון. נשכב מחובקים ונהיה ממש
"מרותקים". אתה תשתה יין ואני אסתפק במים. כשהסרט יגמר נרדם
בכפיות. בשבת בבוקר (בעצם, בצהריים), בסביבות 15:00 נשמע
דפיקות היסטריות על הדלת שיעירו אותנו מהשינה. יסתבר שזו
החדרנית שבמשך כמה שעות טובות מנסה להעיר אותנו, כי את החדר
היינו צריכים לפנות כבר ב-12:00. אנחנו נתנצל ונתפנה מהר.
ניכנס לבייבי שלך ונשים מוזיקה (אולי סינרגיה?) וניסע חזרה
לכיוון המרכז. בדרך, באזור מצפה רמון, נצפה בשלט "סנפלינג
מערות". אני שכבר עשיתי צניחה חופשית אתלהב לעשות סנפלינג.
ואתה? אתה לא תתנגד (מידי פעם תצעק תוך כדי "אמאל'ה!"). לאחר
מכן נמשיך צפונה. והפעם? הפתעה. הפעם הבטן שלי תתחיל לקרקר.
נעצור באיזו תחנת דלק (ובהזדמנות זו כבר נתדלק). אתה תאכל איזה
סטייק עסיסי ואני אוכל איזו גמבה פלפלית. הזמן יטוס בלי להרגיש
וכבר יהיה 19:30. לנו זה לא יפריע, מבחינתנו הזמן נעצר. נמשיך
לנסוע, בדרך נראה את השקיעה. היא תהיה כל כך מדהימה ואנחנו
נוקסם ממנה. השמים יראו כאילו שמישהו בשקט בשקט בלי שאף אחד
ראה בא וצבע אותם בצבעים אדמדמים, ורודים וסגלגלים. מתחת לשמים
יהיו המון פרחים מרהיבים, עד שלא נוכל לעמוד במראה הזה, נעצור
בצד ונצא מהבייבי. נעמוד מחובקים מתחת לשמים ונתנשק. שוב לא
נרגיש איך שהזמן עובר. מאוחר יותר נמשיך לנסוע. אתה תוריד אותי
בבית. השעה תהיה כבר 23:00 ויהיה ממש קשה להיפרד. אני אשאר
איתך עוד קצת ויהיה כבר חצות. אנחנו "ננפץ את החלום", אתה
תיזכר שמחר יש לך בבוקר לימודים ולאחר מכן משמרת של שמונה
שעות, ואני אזכר שמחר יש לי נסיעה ארוכה לבסיס. אני אחבק אותך
חזק, ואתה תחבק אותי עוד יותר חזק. אני אלחש לך "טוש טוש, היה
לי כיף איתך" ואתה תלחש לי "גם לי היה כיף, פינוקי שלי".
אני אלחש לך "לילה טוב, טוש טוש" ואתה לא תתאפק ותנשוך לי קצת
את השפתיים...
אני אעלה הביתה, אתה תתחיל לנסוע, ובנשימה אחת עמוקה כל אחד
יגיד לעצמו "איי, כמה שצריך לעשות את זה שוב"...