כואב לי עליך... כל כך כואב לי שבא לי לבכות.
זה די מגוחך ואפילו קצת פתטי שאני מייחסת לזה כל כך הרבה
חשיבות אחרי כל מה שקרה.
אחרי כל הרגשות,
אחרי כל המריבות,
אחרי כל הכאב,
אחרי הפרידה.

לקח לי הרבה זמן, הרבה יותר ממה שציפיתי שיקח, אבל הצלחתי
להתגבר על זה בסופו של דבר.
הצלחתי לסלוח ולהמשיך הלאה.

אבל עכשיו, כשאני רואה אותך ככה, במצב כזה... כל כך שביר, כל
כך פגוע... זה הורג אותי.
אני כמעט מצטערת שלא נשארנו בקשר, אפילו בתור ידידים.
אני כל כך רוצה לחבק אותך ולהגיד לך שיהיה בסדר. לשבת ולדבר
איתך שמונה שעות רצופות עד הבוקר כמו פעם...

אתה בן אדם מדהים, כל כך מיוחד ורגיש. לא מגיע לך להיפגע.
מה שעושה אותך אפילו יותר ממה שאתה זה שאתה אפילו לא מודע
לזה.
ולא משנה כמה פעמים אמרתי לך את זה, סרבת להאמין.

כואב לי עליך...
וכמה שזה מגוחך,
וכמה שזה פתטי,
זה פשוט לא משנה לי.
אני רוצה להיות שם בשבילך, להיות איתך ולתמוך בך.
אבל זה בלתי אפשרי.

אני אוהבת אותך