שלום. קוראים לי טל פרוינד ויש לי אבא מכה. במהלך תקופה של חצי
שנה בערך ניסיתי להתאבד. הייתי חותכת, ולא היה לי איכפת. הייתי
מעשנת (ולמען האמת, אף פעם לא חשבתי שזה כזה "מאגניב", עשיתי
את זה כדי שתיהיה לי דרך להוציא חלק מהבלאגן. כדי למצוא דרך
להתרחק). יש לי, או יותר נכון היו לי, חמש חברות. עם שתיים מהן
נעלם לי הקשר בגלל מרחק. עם אחת מתחיל להיעלם הקשר בגלל שאני
טיפשה (וחושבים שאני שקרנית, תמיד). חברות שלי לא מכירות אותי,
עד כמה עצוב שזה נשמע. אני לא נפתחת כלפי אף אחד, לא בוטחת באף
אחד (לא באמת לפחות), ולמען האמת? כבר מזמן אי אפשר לפגוע בי,
לא חזק לפחות.

אין לי שום דבר לחפש בביה"ס שאני לומדת בו כרגע. אף אחד
מהאנשים שם (כמעט) לא מעניין אותי, ובכיף הייתי עוברת משם אם
היו נותנים לי את האפשרות. אבל כמובן, אין לי את האפשרות הזו.
ברחתי מהבית כמה פעמים. כל הפעמים היו בגלל אבא שלי (בכל אחת
מהפעמים חזרתי הביתה בסופו של דבר). אני רוצה לעזוב את הבית,
וכבר ניסיתי את זה כמה פעמים (כמו ששמתם לב מנסיונות הבריחה
שלי). אבל אין טעם להמשיך לנסות את זה. אם אני אעשה את זה שוב
אמא שלי תעיף אותי למוסד עד שאני אהיה בת 18, ותודה רבה, אני
לא מעוניינת בזה.

ההורים שלי תמיד מאיימים עליי. בין אם זה במכות רצח ובין אם זה
בשליחה שלי לפנימייה צבאית/בי"ס חרדי. אני בדר"כ לא מאמינה
להם, כמובן שזה רק עד שהם מתחילים להוכיח לי עד כמה זה נכון.
בעיקר בעניין של המכות.
אני כותבת כדי לנסות להעביר את הכאב החוצה, לא שזה עוזר לי
במיוחד. מסתבר שגם כשאני כותבת אני לא מסוגלת להביע את הרגשות
שלי בצורה נורמלית.

אה, כן, ואמא שלי חושבת שאני פסיכית, אם כבר מדברים. היא
החליטה שכל המצב בבית הוא באשמתי, משמע אני פסיכית, משמע אני
צריכה ללכת לפסיכולוג. מבחינתי זה ממש לא נכון, but yet again,
היא סלחה לאבא שלי אחרי שהוא בגד בה, ועושה את עצמה כאילו היא
לא שמה לב שהוא עדיין עושה את זה מדי פעם. היא הפכה לעיוורת,
תלויה מדי באהבה שלה אל הבנאדם האידיוט הזה שלא יודע לשלוט
בעצמו (או בכוח שלו) מכדי לשים לב מה הוא עושה לי, והעיקר
אומרת לי שאני תמיד יכולה לסמוך עלייה ושהיא תמיד תהיה שם
בשבילי (כן, בטח. בסדר. מה שתגידי).

לעומת זאת, אני לא תלויה בהם. לא בו ולא בה. ואני רק רוצה לצאת
מכאן, כמה שיותר מהר. אני לא רוצה להפוך להיות כמו אמא שלי, לא
רוצה. לא רוצה להיות תלויה בגבר. ועוד אחד שמכה את הילדה שלו.
לא, יודעים מה, עזבו מכה. שלא יודע בת כמה היא, שלא לדבר על
מתי יום ההולדת שלה או מה שלומה או אם היא חולה או לא יודעת
מה. ועזבו גם את זה, בכלל לא איכפת לו. זה לא כאילו הוא רוצה
לדעת ואני פשוט מרחיקה אותו ממני, הוא אפילו לא מנסה.

ואני פשוט... כ"כ נמאס לי מהמקום הזה. כ"כ נמאס לי מהעובדה
שמתייחסים אליי כמו אל זבל. זה פשוט כ"כ כואב לחיות במקום כזה.
בגלל אבא שלי (סליחה, ה"הוא") אני לא מסוגלת לתת לאנשים לגעת
בי בלי להירתע מזה (בין אם קצת ובין אם הרבה). בגללו אני לא
מסוגלת לתת לאנשים להתקרב אליי, בייחוד גברים, מחשש שהם יהיו
בדיוק כמוהו.

חבל לי שאף אחד לא מאמין בי, ביכולת שלי. אבל כנראה שזה מגיע
לי. כנראה שלא נועדתי לקבל את האמונה הזו שאני זקוקה לה כ"כ.
חבל שכשאני אעלם אף אחד לא יזכור מי זו טל, מי זו אנדריאה, מי
זו היא. מי הייתי, מי אני עכשיו. הרי כשאני אעלם, למי יהיה
איכפת ממני? אני סתם עוד אחת בין מיליוני אנשים שגרים על כוכב
אחד קטן ומסכן, שמי יודע כמה זמן הוא ישרוד עם כל מה ש"אנחנו"
עושים לו. ואם הוא ישרוד, אז למי יהיה בעצם איכפת? כל אחד דואג
לתחת של עצמו, "הישרדות" הם קוראים לזה. well, הישרדות my ass.
לא מאמינה בזה ולא אאמין בזה. רוצים להאמין בזה, תאמינו, אני
אף פעם לא אהיה קשורה לזה. כמו תמיד.

אני באמת מתחילה לחשוב שלא ייצא ממני שום דבר יותר. לא שהייתה
אפשרות כזו קודם. אבל עכשיו זה כבר כמעט ודאי, הרי אין לי מה
לעשות בחיים האלו גם ככה. ולמי איכפת מה יקרה לי? (לענות לכם
על זה? אף אחד)

באותה מידה אני יכולה להתאבד, ואף אחד לא ישים לב שנעלמתי. אף
אחד לא יגיב לזה. אף אחד לא ידאג. וכנראה שזה לא אמור להזיז לי
במיוחד, הרי זה לא אמור להכאיב לי. אבל זה כן, זה כואב, וזה רק
גורם לי להרגיש יותר רע. ואני לא רוצה את זה, כ"כ לא. אני רוצה
להיות כמו פעם, עם שמץ האגואיסטיות הזה שהיה לי, שגרם לי לנסות
להתאבד בלי לחשוב על מה יגידו ומה זה יגרום להם. אבל עכשיו אני
חושבת על זה, ואני יודעת שלאף אחד לא יהיה איכפת, אז אני עושה
דווקא ונשארת. וזה כ"כ טיפשי בכלל לחשוב על זה.

אז למה אני ממשיכה לחשוב על זה למרות הכל?