[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קרמיט מ. לב
/
שעת הקסם

בתודה למרקו אולסן על הפסקה הראשונה.



רינת ראתה מהחלון את המכונית של אייזנשטיין חונה במקומה הקבוע.
הוא חיכה לה. היא צעקה מהחלון שהיא מיד מגיעה, סיימה להתלבש,
אספה את תיקה ורצה במדרגות. כשפתחה את דלת מכוניתו ואמרה בוקר
טוב הדבר הראשון שהבחינה בו היה החיוך המלאכותי על פניו,
ולמטה, כמו קריקטורה מרושעת על אותו חיוך, חתך בצווארו.
היא עיקמה את הפרצוף. "סע." אמרה.
הוא המשיך לחייך.
"נו? אין לי זמן לשטויות האלה עכשיו. סע כבר."
הוא הוריד את החיוך מהפרצוף, משך בכתפיו והתניע. כשהגיעו
לפנייה בסוף הרחוב אמרה: "אמרתי לך שאני שונאת שאתה מחטט לי
בתיק."
הוא שתק.
היא הסתובבה לספסל האחורי, ומשכה משם עוד תיק ענקי. פתחה אותו
והתחילה לפשפש בו באנחה.
"קח" אמרה, והשליכה אליו משהו. "תנקה את זה."
"מה זה?"
"מגבון לח. תנקה את הגועל נפש הזה."
הוא נראה מאוכזב, אבל הוריד יד אחת מההגה, אסף את המגבון
מברכיו והתחיל לנקות את הפנים.
"חשבתי שזה היה ממש טוב" אמר בנחת.
היא הסתכלה בו בהבעת בוז תהומי.
"פעם הבאה, אל תשאירי את הציוד שלך אצלי באוטו."
"רק תוריד את הגועל נפש הזה ותמשיך לנסוע בשקט."
"את כזאת מגעילה."
"כן, כן. נראה מה אתה תגיד אם אני אתחיל לשחק עם הציוד שלך."
הוא הרים גבה ונראה מהורהר. "הציוד שלי..." חזר אחריה.
"אל תעשה את עצמך, יא חרמן. אתה יודע למה אני מתכוונת."
"אני פשוט מנסה לצחוק איתך. את כזאת ביץ', את יודעת?"
"אני ביץ', מה לעשות. היה לי יום קשה. ואני באמת שונאת שאתה
מתעסק לי בדברים. מה היית מרגיש אם הייתי מתחילה לטפל בעדשות
שלך? עם המצלמה והפילטרים? מצלמת את החתול, או את השכן ממול
שואב אבק כשהוא ערום-כו-..."
"טוב, טוב. די. הבנתי את הנקודה."
הם שתקו לכמה דקות, ואז אמר אייזנשטיין: "איפה זה בכלל?"
"ביפו."
"על הטיילת?"
"איפה זה יכול להיות?"
אייזנשטיין חשב על זה.
"בחיי," אמר בסוף "הייתי מת שמישהו פעם יבקש מקום אחר, קצת
יותר מקורי, לשם שינוי. למה אף אחד לא רוצה להצטלם בבת-ים,
למשל?"
היא הסתכלה עליו בשתיקה.
"כן, מה יש? בלוק 17, למשל. אחלה סט. עם הפחי זבל מאחורה. יש
שמה אחלה פוטו אופים."
"אייזנשטיין."
"מה, יקירתי?"
"שתוק."
ובאמת, שארית הנסיעה עברה עליהם בשתיקה. רינת הדביקה את הפנים
לחלון והסתכלה החוצה, נותנת לאור הצהרים המסמא להאיר את הנוף
המאובק, השרוף של אמצע אוגוסט, בלי ממש להבחין בכלום.
אייזנשטיין, פניו מופנות קדימה בריכוז, חסרות הבעה. הרדיו היה
סגור אבל לא היה להם אכפת. הייתה להם אג'נדה: להגיע ללוקיישן
לפני החתן-כלה ולמצוא מקום מוצל כדי להקים עליו את הסט. הכל
היה צריך להיות מוכן כשהחתן-כלה יגיעו, ואז צריך יהיה לאפר
אותה בזריזות, לסדר את השמלה, ולהספיק הכל לפני שתגיע שעת
הקסם. אנשים לא צריכים להתחתן באוגוסט, חשב אייזנשטיין. בחיי,
אם לפחות היה אובך היום. איזה אור חרא, אי אפשר לשלוט בו, הוא
פשוט ישרוף הכל, גם בשעת הקסם. בימים כאלה תמיד האיפור נמרח,
החתן מזיע ורואים את זה בתמונות, ושנינו עצבנים. אפשר להשתגע
מאנשים. מי המטומטם שמתחתן באוגוסט. רינת לא חשבה על כלום. היא
פשוט הייתה מנותקת. לא היה טעם לנסות לתכנן באילו צבעים
להשתמש, לא יצא לה לראות את הכלה לפני כן. היא תצטרך להחליט על
הכל תוך כדי עבודה, בלי לתכנן מראש, והיא שונאת את זה. גם ככה
הקיץ מכניס אותה לדכאון.

אייזנשטיין תמרן את האוטו לכוון מגרש החנייה בתשלום של הנמל.
הם יצאו, רינת הוציאה מאחור את התיק, אייזנשטיין פתח את הבגאז'
והוציא משם מזוודת טרולי מפלסטיק קשיח. הוא הציב אותה על
הרצפה, ומשך אותה אחריו. הם מצאו נקודה שקטה יחסית קצת צפונה
מאזור המסעדות והתחילו לארגן את הציוד. אייזנשטיין העיף מבט
בשמיים, ובשעון. היה להם עוד מספיק זמן.

החתן והכלה הגיעו קצת אחריהם. סוברו לבנה מקושטת בסרט ורוד,
שעצרה בחריקת בלמים ממש לידם. אייזנשטיין בירך את הנהג והורה
לו בתנועת יד לעבר מפרץ חנייה ליד המכונית שלהם. היה רגע שקט
אחרי שהמכונית התמקמה בחנייה. "עוף לא צייץ, שור לא געה", חשבה
רינת, "איזה מתח". ואז נפתחה הדלת האחורית ורגל לבנה, שמנמנה
ומזיעה, ארוזה היטב בתוך סנדל רצועות בד צחורות על עקב מנצנץ,
הגיחה החוצה, ומייד אחריה - שובל שמלה מנופח, עמוס תחרה, שתי
ידיים עטויות כפפות תחרה שמשכו אחריהן גוף מלא נוכחות, והכלה
הייתה בחוץ. מהצד השני, במקביל, יצא החתן, לבוש גם הוא חליפה
לבנה, ומשקפי שמש עם עדשות מראה. הוא חפז לצד הכלה כדי לפתוח
לה את הדלת, אבל היא, חסרת סבלנות, כבר הייתה מחוץ לאוטו,
מהדסת על העקבים לכוון אייזנשטיין ורינת, שיער הבקבוקים מתנחשל
מאחוריה. היא הייתה קטנה, קצת מלאה, רינת תהתה איך היא מצליחה
לנשום בתוך המחוך המהודק. הפנים שלה היו מבריקות, מנצנצים
מזיעה, עיניים מאופרות בכבדות, פנים עגולות מרוחות בשכבה אחידה
של מיק-אפ, שכבר איים לנזול.

"נעים מאד, אייזנשטיין". הוא צעד לכוונם, ידו מושטת קדימה.
הכלה הנהנה אליו בחיוך מיואש. החתן אחריה. "את איה, נכון? ואתה
רובן? מזל טוב! מזל טוב!" הם הנהנו אליו בביישנות. הוא לחץ
בהתלהבות את ידה הרופסת והלחה של הכלה, ואז את ידו של החתן.
"זאת האסיסטנטית שלי, רינת" הורה בידו לאחור. רינת הרימה את
ראשה, העוותה את פניה לחיוך, והחלה להתקדם לכוונם, אוחזת בידה
פודריה. ניצת אפרסק, החליטה. זה מה שהיא צריכה. בכל מיקרה, היא
כבר מאופרת. זה רק לתיקונים.
"כמה זמן יש?" שאלה את אייזנשטיין.
"יש זמן. תסדרי אותה קצת, ונתחיל. נצלם חצי שעה על ריק והיא
תהיה מוכנה בדיוק בזמן."
"בואו" אמרה רינת. הם התקדמו לכוון המזח. היא לקחה את הכלה
הצידה, הברישה לה את השיער, שהחום והלחות השטיחו אותו לגמרי,
נגבה את פניה בטישו, בטפיחות עדינות, ופידרה אותו שוב. "את
בסדר" היא אמרה וחייכה אליה. הכלה לא חייכה בחזרה. היא נראתה
מדוכאת להחריד. על גבול הפניקה. רינת לא התרגשה, הרבה כלות
התחילו ככה את יום החתונה שלהן. אייזנשטיין היה מוכן גם הוא.
הוא הסתכל על הכלה, והחליט:
"נתחיל עם קצת צילומי אווירה. תכיני לי את הניקון עם השלושים
וחמש פריים ותטעיני עשרים-עשרים."
רינת הוציאה מהטרולי את המצלמה, הבריגה את העדשה המתאימה,
וידאה שמחסנית המצלמה ריקה. עשרים-עשרים היה הקוד הסודי שלהם:
אייזנשטיין תכנן להרביץ סדרה של תמונות על ריק, בלי פילם. זו
הייתה רוטינה קבועה במיקרה של כלה קשה. וזאת נראתה כלה מאד
קשה. רינת הסתכלה בשמיים, ובשעון. עוד היה זמן.

אייזנשטיין התחיל את הסשן. רינת התיישבה בצד ליד תיקי הציוד,
והסתכלה. זה היה הזמן של אייזנשטיין. היא אהבה להסתכל עליו
עובד. הוא פתאום היה הופך מדביל מעצבן שלא מפסיק לעשות שטויות
ולהרגיז אותה, לבנאדם רציני, גבר, מקצוען. כל תנועה שלו במקום.
זה הדליק אותה, ממש חירמן אותה עליו. היא אהבה איך שהוא מצלם,
לפעמים יכלה לראות דרכו, בצורה שבה היה מביים את הזוג, על הרקע
המסויים שבחר, איזו בחירה יפה הוא עשה. לפעמים הייתה עוצרת את
הנשימה, כשהייתה נוכחת לדעת כמה הקומפוזיציה הזאת שיצר, תהיה
יפה כתמונה. מן סיטואציה שכל אדם אחר היה מפספס, עובר על פניה
בלי לשים לב, אייזנשטיין היה תופס אותה, והיא, עוקבת אחרי
התנועות שלו, הכיוון, הדרך בה הנחה את בני הזוג, יחד או כל אחד
לחוד, הייתה מתמלאת התפעלות כל פעם מחדש. ברגעים האלה הוא היה
נעשה הדומיננטי, האסרטיבי, זורק לה הוראות קצרות ויבשות.
מכוון, מדוייק, לא מבזבז זמן. והיא ממהרת למלא אחריהן, מתוך
כבוד אמיתי, כזה שהיה נעלם ומתמסמס בשנייה שבה הם היו מקפלים
את הציוד, בסוף יום העבודה.

אבל הפעם זה היה שונה. הכלה זייפה בגדול. הוא הייתה נוקשה,
מבולבלת. הבעת הפנים שלה הייתה מבוהלת. החיוך שניסתה לייצר
בהזמנת הצלם, בשידולו של החתן, היה מלאכותי, ונראה יותר כמו
העווייה של בכי. אייזנשטיין לא הפסיק לשלוח מבטים מהירים,
מודאגים אל רינת, השמיים, והשעון. נראה היה ששום דבר לא עוזר,
לא הטריקים הישנים שלו, שבד"כ היו עובדים. הנסיונות לפטפט
בקלילות, לגייס לעזרתו את החתן. זה פשוט לא עבד היום.
רינת נגשה אליו. "אתה צריך עוד עשרים עשרים?" שאלה בשקט.
הוא משך בכתפיו. "כבר אין זמן. אנחנו נכנסים לשעת הקסם."
היא העיפה מבט בשמים.
"תן לי אותה לכמה דקות" אמרה בקול רם מדי. "אני רוצה לסדר אותה
קצת."
היא ניגשה אל הכלה, שנשאה אליה עיניים מבוהלות בעודה מתקרבת
אליה. בחיי, אמא של במבי, חשבה רינת. היא חייכה אליה בעידוד.
"בואי, אני רוצה לנגב לך קצת את הפנים." הכלה הלכה אחריה
בצייתנות של נדון למוות.
"הנה שבי פה. כמה שניות."
היא פתחה את תיק האיפור הגדול שלה, שלפה את פודריית ניצת
האפרסק, מסתכלת על הפנים, מנסה לאמוד את הנזק ואת השיקום
הדרוש, מקללת בליבה את החמסין. "קצת מתרגשת, אה?" הכלה נראתה
כאלו היא הולכת לפרוץ בבכי. רינת נבהלה. "טוב, לא נורא, באמת,
למה לבכות, מתוקה? זה יום מיוחד היום." היא רצתה להגיד "היום
המאושר בחייך" אבל הייתה לה הרגשה שזה רק יחמיר את המצב.
"הנה, די, מתוקה. רק אני אסרק אותך קצת. אנחנו כבר מסיימים.
נחזיר אותך לאייזנשטיין. הוא צלם אמן, יעשה אותך בובה, תסמכי
עלי."
הכלה עצמה את עיניה בחזקה וכווצה את שפתיה כמו תינוק לפני
הסערה. רינת הסתכלה על אייזנשטיין ומשכה בכתפיה. "כמה דקות"
צרו שפתיה את המילים בלי קול. החתן עמד בצד והסתכל בדאגה, מנסה
להעלם.
"זהו, סיימנו" רינת סגרה את מכסה הפודריה. הכלה הרכינה את ראשה
והסתכלה בעניין על ידיה עטויות כפפות התחרה. רינת הסתכלה עליה,
מחכה. מעבר לגבה של הכלה, ראתה את אייזנשטיין, מסתכל עליהן,
הבעה מודאגת על פניו. הוא סימן לה על השעון.

רינת נאנחה. להפתעתה הסתבר לה שהיא לא כועסת, ולא חסרת סבלנות.
פתאום הרגישה רחמים. הלב שלה נצבט. היא שלחה יד וליטפה את
שיערה של הכלה. "די מתוקה..." לחשה, ופתאום, למרבה בהלתה, הכלה
התמוטטה אל בין זרועותיה, מתייפחת בקולי קולות. היא אספה אותה
אליה, בלי לחשוב, מסתכלת מעבר לכתף הרוטטת לעבר אייזנשטיין
והחתן, שהחזירו לה מבטים מבוהלים, וליתר בטחון צעדו לאחור,
הרחק משתיהן, במעין אינסטינקט השרדות גברי.
"אני לא יכולה יותר!" געתה הכלה "אני לא רוצה להתחתן. לא רוצה!
לא רוצה! לא רוצה!!!..." רינת המשיכה לחבק אותה, וללטף, מרגישה
איך כל האיפור והדמעות מרטיבים לה את החולצה. "נו די..." אמרה
בחוסר אונים. "נו, די... אל תבכי..." המשיכה "נו, די... די..."
גם היא כבר התחילה להרגיש את הפניקה, הבהלה, הרגשת חוסר אונים.
היא הידקה את החיבוק שלה, ממשיכה ללטף, מנסה להרגיע, במשך דקות
ארוכות, זמן שנראה לה כנצח, בעוד הכלה מתייפחת על כתפה, גועה
בקולי קולות, ומושכת באפה ברעש.

"נו, די, די. חבל... תראי איך את יפה... לא חבל לקלקל?... איזו
כלה יפה את... איך כזו יפה יכולה לבכות ביום כזה... תראי איך
יפה... תראי איזה אור יפה... תסתכלי על השמים" אור הקסם. השעה
הגיעה. היא הסתכלה בדאגה אל השמים. כבר לא נשאר זמן.

היא שמה לב שהכלה נרגעה קצת, מקשיבה לה. "הנה," אמרה מעודדת,
"הנה, תראי איזה אור יפה" הכלה הרימה את ראשה, פניה עיסה דביקה
וצבעונית של מייק אפ מעורבב עם צללית ומסקרה מרוחות בשבילים
החלטיים משני צדי אפה הדולף. "הנה, בואי, ננגב אותך קצת" רינת
שלפה ערימה ענקית של מגבונים לחים מהתיק הגדול, והחלה לנגב
בעדינות את פני הכלה. "הנה, את רואה, תסתכלי, תראי איזה אור
יפה. ראית? את יודעת, זאת השעה הכי יפה ביום. השעה עם האור הכי
יפה. זה כמו קסם. הנה, תראי."

הכלה שתקה, היא הייתה מרוכזת בעולם שנפרש לפניה, מסביבה. השמש
הייתה בזווית של כמעט שקיעה, וכבר החלה להאדים. הים מעבר למזח
נצנץ, באמת כמו קסם. אבני המזח והגבעה של יפו המתנשאת מגב
הנמל, לבשו גוונים אדמדמים, נעימים, מנחמים, אבל הכי יפים היו
השמים. הכחול החיוור השרוף של היום, נעשה פתאום עמוק, רווי,
מחבק אותה מכל עבר.

"תראי כמה יפה," לחשה רינת, כמסיחה את דעתה, בעודה מנגבת את
הפנים המעונות. "תראי כמה זה יפה... הנה, עכשיו אני אשים לך
מייק-אפ, שפתון, איזה יפה אני אעשה אותך. כלת קסם את תהיי..."
היא ציירה את שפתיה בעדינות עם השפתון, ואז הברישה את השיער
הבהיר החלק, בתנועות מלטפות, ממשיכה לדבר כמו משביעה אותה בלחש
קסמים. לוחשת ומלטפת.
כשסיימה, הגישה לכלה מראה קטנה.
"תראי כמה את יפה." אמרה, עדיין בקול שקט, מלא רצינות וכבוד.
מבעד למראה, ראתה הכלה את פניה הזוהרות באור המוזהב, ממסוגרות
ברעמת שיער זהב נוצץ. עיניה נצנצו מתחת לריסים הארוכים
המבהיקים. שפתיה נראו לה לפתע כל כך מתוקות, עד שפיה נפתח
בהפתעה ושיניה הצחורות שבצבצו בין שפתיה, מלאו אותה התפעלות.
היא הייתה יפהפיה.
"בואי" אמרה רינת בעדינות. "כבר עוד מעט נגמר הזמן".
היא עזרה לה לקום, והובילה אותה לאייזנשטיין. הוא כבר היה
מוכן.
"נעשה להם פורטרטים. כבר אין זמן." אמר. "בואי קחי ממנה אור
מהפנים. אתה, בוא לפה" אמר לחתן. רינת מסרה לו את הכלה, והלכה
להכין לאייזנשטיין את המצלמה. אחר כך ולקחה את הקריאה
מהמד-אור, מסרה את המספרים לאייזנשטיין, והוא, כתופס מנוסה,
הגיב עם המצלמה. מהרגע הזה הכל תקתק כמו שעון. תמונה של הכלה
לבד, תמונות של שניהם. תמונה של נשיקה, הים מאחור, שיער הכלה
מחזיר את האור הקסום בנצנוץ עוצר נשימה. תמונה של זר הכלה
ומאחוריו, החתן והכלה, מתמזגים עם הרקע, מסתכלים אחד על השני
בעיניים רכות, אוהבים, מאושרים, מכושפים.
"זהו." אמר אייזנשטיין פתאום, שובר את הכישוף.
השמש הייתה כדור אדום, נושק למים. השמים היו כמעט כהים ומכוסים
בענני הערב. הקסם פג.
"עוד כמה תמונות של השקיעה." אמר אייזנשטיין. רינת כבר ידעה
לבד. היא הוציאה את המצלמה השנייה, עם עדשת הטלה, הטעינה בה את
הסרט המתאים והושיטה לאייזנשטיין, שאפילו לא אמר לה תודה. עוד
חצי שעה של תמונות. הכל כרגיל. רינת ישבה בצד ונחה, מסתכלת
עליהם. עוד חתונה עברה בשלום.

בדרך חזרה, אף אחד מהם לא אמר דבר. כבר היה ערב. אייזנשטיין
עזב פתאום את ההגה, התמתח באנחה מכל הלב, ואז החזיר יד אחת אל
ההגה, ובשנייה הכניס דיסק לנגן. צלילי גיטרה רכים וקול נערה
מושך, עדין כמו אבק פיות, מילאו את החלל הקטן, הסגור.
"מה זה יללות החתולים האלה?"
אייזנשטיין הפנה אליה את מבטו. הוא נראה מאוכזב.
"קרן אן. אל תגידי לי שאת לא מכירה." אמר, כמעט בתחינה.
"תוריד את זה. זה עושה לי צמירגוזים."
אייזנשטיין נאנח ושלף את הדיסק. הוא הסתכל אליה שוב.
"את בנאדם בלי לב, את יודעת?" אמר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שמתם לב שליאורה
גושן נורא צרודה
לאחרונה, והיא
נשמעת יותר כמו
עדי רבן,
שהתחילה דווקא
לשתות גוגל-מוגל
ונשמעת כמו
שמירה אימבר ?

יצחק איתן


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/6/07 21:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קרמיט מ. לב

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה