מתחת לעץ, מול הבית, נראה שולחן, המוות והילדה ישבו אליו ושתו
תה.
שפשפתי את עיניי. הסתכלתי.
מתחת לעץ, מול הבית, נראה שולחן, המוות והילדה ישבו אליו ושתו
תה.
פתחתי את החלון.
"רוזי!" צעקתי.
הם הרימו את הראש ביחד. המוות היה הראשון שאיתר מאיפה הגיעה
הצעקה, וסימן לילדה. הילדה הסתכלה בעקבות ידו המושטת וראתה
אותי.
"מה, ננה?"
"עם מי את מדברת שם?"
"אה, זה. זה מוטי, החבר החדש שלי."
מוטי. מוטי! איזה טיפוס בחיי! הילדה אולי לא שמה לב, אבל עלי
הוא לא יצליח לעבוד. ירדתי בסערה במדרגות, חציתי את הטרקלין
בריצה ופרצתי החוצה. "חצוף!" קראתי בכעס כשאני מנפנפת לעבר
המוות במטאטא הנוצות. הוא קם בבהלה ושפך את התה שלו, הילדה
קפצה לאחור "ננה! מה את עושה?!"
"מוטי, אה? מוטי?" צעקתי "עוף מכאן! קסססט!"
"ננה..."
"ואת!" פניתי אל הילדה, עדיין מנפנפת במטאטא הנוצות בחמת זעם,
"מה אמרתי לך לגבי דיבור עם זרים?!"
"אבל ננה..."
"חכי שאמא שלך תשמע על זה!"
"אבל..."
"לחדר שלך! 'חת שתיים!"
"עלמתי" אמר המוות. היה לו קול חלול כזה. עמוק ומאד גברי, אבל
חלול. זה היה כמו עודד תאומי באיזה מחזה שיקספירי, כפי שהוא
נשמע בתוך צינור. התעלמתי ממנו.
"עלמתי..." הוא אמר שוב, "אני חייב להסביר".
"אתה לא תסביר כלום" צרחתי, הייתי בפניקה. הוא נסוג לאחור
כשהסתובבתי לכוונו והנוצות כמעט הכו בפרצופו המבורדס. פניתי
חזרה אל הילדה, "לחדר שלך! עכשיו".
רוזי הייתה חיוורת כמתה. השפתיים שלה היו קפוצות והסנטר שלה
רעד. היא הסתכלה עלי במבט זועף, ואז הסתובבה והלכה לכיוון
הבית, רוקעת ברגליה בהפגנתיות. איזו ילדה טיפשה ומפונקת! חשבתי
לעצמי, אבל לפחות היא יצאה מכלל סכנה.
"היא בכלל לא הייתה בסכנה" אמר המוות. נעצתי בו עיניים נדהמות.
שכחתי שהוא קורא מחשבות. מוטי.
"אז עכשיו אתה מוטי, אה?"
המוות משך בכתפיו בענווה. "הייתי חייב לתת לה איזשהו שם. מוטי
היה נראה לי, איך נאמר, הולם את הנסיבות."
"ומה בדיוק אתה עושה כאן, אם מותר לי לשאול, אדון מוטי?"
המוות התיישב באנחה שוב לייד השולחן. הוא הסתכל בעגמה אל ספל
התה שלו. "קר" אמר באכזבה.
"אני מחכה" אמרתי.
"הייתי חייב לדבר איתך".
"מה?" צעקתי. "אחרי כל מה שקרה? אין לך טיפת בושה, תגיד לי?"
"עלמתי... ננה, נכון? קוראים לך עכשיו ננה? ננה שלי..."
ננה שלי? הרגשתי שאני הולכת להתפוצץ מכעס, ובו זמנית עלו לי
דמעות לעיניים. "אני לא ננה שלך, אידיוט ארור שכמותך. אף פעם
לא הייתי. אין גבול לשפלות שלך, כמה נמוך שאתה לא יורד, תמיד
אתה יכול לרדת עוד! אני... אני..." הכעס פשוט הפך את כל המילים
שהיו ראויות להלום בו, לכדור מועקה רטוב ושורף שנתקע לי בגרון
ומיאן לצאת. כעסתי, ומרוב כעס התחלתי לבכות, וכעסתי על עצמי
שהכעס גורם לי לבכות. רציתי להרוג אותו, אבל ידעתי שאם אצליח,
זה רק ייתן לו עוד נקודות נגדי. בכל זאת לא יכולתי לעצור בעצמי
והנפתי את מטאטא הנוצות לאחור, ובעצמה רבה הנחתתי אותו עליו.
המוות התחמק אבל לא מהר מספיק. נשמעה חבטה עמומה וענן האבק
שעלה עטף אותי וגרם לי להיחנק ולהשתעל במשך דקות ארוכות.
"לעזאזל," שמעתי אותו מקלל. הייתי מותשת לחלוטין, אז פשוט
התיישבתי גם אני לייד השולחן, כיסיתי את הפנים בידיים והתחלתי
לבכות. שמעתי אותו קם והולך מסביבי. הוא הניח את ידו הגרומה על
כתפי כדי לנחם אותי. "אל תגע בי!" קפצתי ממקומי. הוא נסוג, חשב
קצת, וחזר אל מקומו בצד השני של השולחן.
"אני רוצה שתלך מכאן." אמרתי "עכשיו".
"אני לא יכול."
"אין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה."
"אני לא יכול ננה. את יודעת את זה."
"אני שונאת אותך."
הוא התחיל לזמזם את השיר הזה של ה-Pretenders.
"תפסיק."
"It's a thin line between love and hate..."
תפסיק, אמרתי!"
הוא הפסיק לזמזם ואמר: "את יודעת שאת אוהבת אותי"
השלכתי עליו את תיון החרסינה. הוא התחמק באלגנטיות והקנקן
התנפץ על הדשא.
"זה לא יעזור לך, ננה."
"מה אתה רוצה?"
"אמרתי לך, רק לדבר אתך."
"טוב" אמרתי. הייתי מותשת ומובסת. "אז תדבר, ובוא נגמור עם
זה."
"זה לא כל כך פשוט. אני צריך ממך טובה."
טובה? ממני? לא יכולתי להאמין למשמע אזני.
"רגע, תקשיבי לי רק שנייה, אל תתנפלי עלי שוב."
התיישבתי חזרה במקום.
"אני צריך כסף."
"מה?"
מה שאת שומעת."
"בשביל מה אתה צריך כסף?"
המוות נאנח.
"תראי, אתה יודעת שכבר כמה שנים המצב חרא."
ידעתי. המאה האחרונה הייתה בלגן אחד גדול.
"אף פעם לא הייתה חסרה עבודה, אבל תמיד הייתי עומד בקצב. לא
חסרות צרות. את יודעת. פלישת השבטים הברברים, ג'ינג'יס חאן,
המגיפה הגדולה. פרעות כאן, פוגרומים שם, אני תמיד מסתדר."
"נו, אז מה הבעיה? חשבתי שאתה מעדיף את הג'ובים הגדולים."
"אז את זוכרת" הוא חייך אלי את החיוך המצמרר שלו, אבל כשראה את
המבט שלי, הוא מחק את החיוך והשתעל. "בדיוק." אמר, "כמו שכבר
הסברתי לך, לבוא לאיזה זקנה ולבשר לה שהיא הולכת למות, זו אותה
כמות של משאבים כמו קרב טראפלגאר, אבל היעילות וההספק שלי
במקרה האחרון היא בכמה סדרי גודל יותר גבוהים."
לא אמרתי כלום. אני שונאת שהוא מתחיל עם הטון הדידקטי הזה.
"בעצם הצרות התחילו במלחמת העולם השנייה."
שתקתי. זכרתי את זה. זו הייתה תחילת ההתדרדרות ביחסים שלנו.
"לא עמדתי בקצב, זה היה נורא. לקח לי שנים להתאושש מזה. את
יודעת שעד היום לא התאוששתי לגמרי. העולם לא התאושש עוד. אני
לא בטוח שהוא יתאושש. תשמעי מה אני אומר לך - כל מה שקורה
עכשיו בעולם - מכל הבחינות, דמוגרפית, אקולוגית, פוליטית,
דתית..."
"אני יודעת, אני יודעת. דיברנו על זה כבר. לנקודה בבקשה."
"בקיצור, את זוכרת את הסיפור ההוא בג'ורג'יה?"
אם אני זוכרת...
"הוא הרי ניצח אותי" התחלתי להבין למה הוא חותר. הכינור. כינור
הזהב. הרגשתי את הכעס מתחיל שוב לבעור אצלי. וזה עוד היה
הכינור שלי.
"זה לא היה הכינור שלך, עד שאני נתתי לך אותו." הוא שוב קרא את
מחשבותי.
"כן, אבל אתה נתת לי אותו! הרווחתי אותו בצדק! זכיתי בו! זה
היה הכינור שלי!"
המוות נאנח.
"בואי לא נדבר על זה עכשיו. בבקשה." עיקמתי את הפרצוף אבל
שתקתי. המוות המשיך:
"אני יודע שלא הייתי בסדר. אבל את יודעת איך זה. הילד הזה באמת
היה משהו אחר. הוא הרג אותי עם הנגינה שלו. את יודעת שזה נושא
רגיש אצלי."
ידעתי. הרי ככה גם אני הצלחתי להציל את עצמי ממנו. עם הכינור.
זה רק שהוא לא עוצר בזמן וגם נכנס למעורבות רגשית עם הקרבנות
שלו. זו הבעיה האמיתית פה בעצם. בי הוא התאהב אחרי שניגנתי לו
את הקפריצ'יו בסי מינור של פגניני. הוא אמר שבחיים הוא עוד לא
שמע כזאת אינטרפרטציה נכונה של סולם השטן, והיו לו דמעות
בעיניים. זה נורא ריגש אותי, מה אני אעשה. אני לא מברזל. הבעיה
היא שכשזה קורה פעם אחת - זה קורה עוד. הטעות שלנו היא שאנחנו
חושבות שהם מתאהבים בנו כי אנחנו מיוחדות. הו לא. וזה באמת קרה
שוב, לקח איזה שלוש מאות שנה, יאמר לזכותו של מוטי, אבל זה קרה
לו שוב. עם הנער מג'ורג'יה. והוא לקח לי את הכינור שלי כדי לתת
אותו לו!
"בקיצור, אני עוד פעם בפיגור. צריך לעשות עסקים עוד פעם. הבעיה
היא הילד."
"הוא רוצה כסף?"
המוות הנהנן.
"כמה?" שאלתי.
הוא הרכין את ראשו ומשך בכתפיו במבוכה.
"תראי, יש עוד אפשרות."
ידעתי מה הוא הולך להציע לי. תחמן. גם הוא רוצה את החלק שלו.
"תחרות?"
הוא הרים את ראשו וחייך אלי.
"אל תעשה את זה!" אמרתי במהירות.
הוא הרצין. "סליחה." אמר.
אבל זה כבר היה מאוחר מדי בשבילי.
"טוב, אני מסכימה."
קבענו שנפגש שוב למחרת בבוקר. באותו ערב סגרתי את העניינים עם
הגברת, שכעסה כמובן על ההתראה הקצרה. נפרדתי גם מרוזי, למרות
שלא הייתי חייבת, זה לא שהייתי המטפלת שלה או משהו, ובכל מיקרה
היא כבר הייתה גדולה מדי בשביל זה. יצאתי בסביבות 10. המוות
חיכה לי על כביש הגישה בתוך מיני קופר אדומה בוהקת. "זה רק עד
השטיפה," הסביר כשראה את ההבעה על פניי. לא היה אכפת לי.
נכנסתי לאוטו. הגענו לתחנת הדלק כמה דקות אחרי זה ועמדנו בתור
לשטיפה. היו רק שתי מכוניות לפנינו, אז תוך כמה דקות היינו
בפנים. האמת - אני שונאת שטיפה אוטומטית. הגיליוטינה הענקית
הזו שכתוב עליה "לא לבלום! אני עולה לבד!", לא יודעת למה, אני
לא ממש סומכת עליה. אבל גם הפעם היא עלתה לבד, ומאחוריה כבר
אפשר היה לראות את השמיים התכולים של ג'ורג'יה.
המוות נתן גז עוד לפני שנדלק הרמזור הירוק. יצאנו ממנהרת
השטיפה ישר אל דרך עפר שמשני הצדדים שלה נמתחו שדות של תירס,
עד האופק. מקדימה נראתה התחלה של גדר עץ שהתפתלה עם המשך
השביל. המוות החנה את האוטו כמה מטרים קדימה, ואנחנו יצאנו,
והתחלנו ללכת על השביל המאובק. הוא הלך בצעדים רחבים ומהירים,
ואני אחריו, מנסה להשיג אותו. אחרי בערך מאה מטר ראינו את
הילד. הוא ישב על האדמה, נשען על הגדר, כובע הקש שמוט על הפנים
שלו. הוא נראה ישן.
כשהתקרבנו, הוא הרים את הראש, והסתכל עלינו בריכוז. לקח לו קצת
זמן, כי השמש הייתה מאחורינו, אבל אז הוא חייך חיוך גדול
ומלגלג. השיניים שלו היו שחורות, והייתה חסרה לו אחת קדמית.
היו לו המון קמטים על הפנים יחסית ל"ילד". במיוחד כשחייך.
"אה," הוא אמר. "חזרת."
הוא קם בכבדות וניגב את האבק מהמכנסיים. המוות לא אמר כלום. גם
אני חיכיתי.
"מי זאת הנקבה?" הוא שאל. ידעתי שהוא יודע מי אני. המוות המשיך
לשתוק. ראיתי שהילד קצת עצבני, כי במקום לשתוק גם, ולחכות, הוא
המשיך לפטפט.
"אז מה? עוד תחרות? לא נמאס לך כבר להפסיד לי? או שאולי מתחשק
לך קצת מוזיקה טובה, ואין אף אחד אחר שעושה לך את זה?"
לא אמרנו כלום וזה רק עצבן אותו עוד יותר. הוא חיכה עוד קצת
ואז אמר:
"נו טוב. משחקים אותה קשוחים. אז רק שניה. אני אביא אותו."
"לא כל כך מהר," אמר המוות.
הילד נעצר, עדיין עם הגב אלינו. אחר כך הסתובב לאט לאט, החיוך
המעצבן עדיין דבוק על הפנים שלו. הוא חיכה.
"התחרות לא איתי." אמר המוות.
לקח לילד איזה רגע להבין.
"היי! אין דבר כזה! זה לא חוקי!"
המוות צחק. זה היה נורא.
"אני קובע פה את החוקים, מתוק."
הילד הסתכל עלי במבט מזרה אימה והרים את היד בעצבים, אבל אז
השתלט על עצמו. הסתכלתי עליו חזרה במבט אדיש. הוא הסתובב
והתחיל ללכת בהפגנתיות לכוון ביקתה רעועה שעמדה באמצע השדה.
הוא נכנס וטרק את הדלת מאחוריו.
אחרי כמה דקות, שנראו כמו נצח, הוא יצא מחזיק ביד משהו, משהו
זוהר, שהחזיר את קרני השמש האחרונות וקרן בעליזות, כמו כוכב
מתוך היד המתנפנפת שלו. הכינור. הכינור שלי. הרגשתי את
האדרנלין שוצף בבת אחת בעורקים.
הוא נעמד מולינו, והסתכל על המוות בהבעת פנים מתריסה.
"זה לא חייב להיות ככה, אתה יודע." אמר בטון נעלב. מתפנק.
המוות לא הגיב.
"בסך הכל השתעשעתי קצת. אני לא יודע למה אתה חייב לקחת הכל כל
כך קשה." הוא הושיט את ידו וכמעט נגע בגלימה של המוות. המוות
צעד אחורה. "מאוחר מדי." הוא אמר. הילד הסתכל עליו, ועפעף
בריסיו צרובי השמש. זה היה פתטי. הוא חיכה עוד רגע, עם ההבעה
המתחננת, אבל אז נכנע ונתן לידו להשמט חזרה.
"טוב," אמר לבסוף "אתה עוד תראה."
הוא הרים את הכינור אל סנטרו, עצם את עיניו בריכוז והניף את
הקשת. ואז פקח אותן והוריד את הכינור.
"מי מתחיל?" שאל.
"אתה." אמר המוות.
הוא שוב הביא את הכינור אל סנטרו, אבל אז נזכר:
"ומי שופט?"
"אני." אמר המוות. הילד שוב ניסה להשמיע מחאה, אבל המוות התחיל
לחייך וזה השתיק אותו מייד. הוא הניף את הקשת.
מאותו רגע, הזמן נעצר, או לפחות, התנועה שלו הואטה בצורה
קיצונית. יכולתי לראות את הקשת, מתווה קו זוהר כמו מטאור על
רקע התכלת של השמיים. זה לקח נצח, והקו היה מושלם, ואז, בעודי
מסתכלת בעיניים כלות, בנשימה עצורה, לנצח, היא נחתה בתנועה
איטית יפהפייה, כמו פרפר, או יונק דבש, ונגעה במיתרים ברכות.
ואז נשמע צליל, כמו ברק מסנוור ולבן. זה היה לה. הווקס-הומאנה,
הקול האנושי. והלה שר, שיר של מלאכים. צליל ארוך, חזק, חלש,
רך, עמוק, עשיר, עניו, עומק של טוב, הדר ורצינות של תקיעת
השופר של יום הדין. מכאן נסק הצליל למעלה, יכולתי לשמוע את
עצמי מתייפחת איתו. ואז הוא נחת, ועלה, והתפצל למאות צלילים,
כמו זיקוקים צבעוניים, כמו פתיתי בדולח, והם עלו וריחפו
מסביבי, הסתחררו ומשכו אותי איתם. לידי הרגשתי את המוות. לא
ראיתי אותו. רק הרגשתי איך הוא נשאב אל הצליל הזה, מאבד גם הוא
מעצמו, לידי. יכולתי לראות את הכינור, כמו שמש קטנה שקורנת
ואוחזת אותי בקרניה, מושכת אותי אליה, ומאחוריה את העיניים של
הנער, כמו שני כתמים שחורים ובוערים מסתכלים אל המוות בתחינה,
בגעגועים, באהבה. זה לא היה שום דבר שהכרתי. ידעתי שזו יצירה
של המוות, שהוא לימד את הילד, ועכשיו הנער משתמש בה נגדו, אבל
לא היה אכפת לי. זה היה משחק הוגן, והילד שיחק בו הכי טוב
שאפשר.
זה נמשך בערך אלף שנה. וזה הסתיים לאט לאט, בדימינואנדו. פשוט
התרחק מאיתנו, עזב אותנו לבד, עם השמים הכחולים, והדרך, ושדות
התירס, והאבק, וילד זקן עם קמטים ושיניים חסרות, מחזיק ביד
כינור מזהב ומסתכל עלינו במבט מוכיח.
הרגשתי תנועה מהצד השמאלי שלי. המוות קם מהארץ, וניקה את האבק
מהגלימה. אחר כך העביר את היד על הפנים כאילו מנסה לנגב אותם,
והוריד אותה שוב. הוא לא הסתכל על הנער. הוא פתח את הפה, אבל
לקח לו קצת זמן לדבר.
"תן לה את הכינור." אמר לבסוף. ראיתי שהוא בוכה. גם הילד ראה,
אבל לא אמר כלום. הוא הושיט לי את הכינור, והייתי צריכה להתקדם
לכיוונו כדי להגיע אליו. הכינור כאילו הרגיש אותי והיה נדמה לי
שהוא מזנק מהידיים שלו אלי. נוחת בזרועותי, ומתכרבל בהם. הקשת
התמקמה בתוך היד שלי, ובאופן אוטומטי הורמה ידי השנייה, אל
הסנטר. הכינור משך אותה לשם, נצמד אלי בדיוק בזוית הנכונה, בין
שקע הכתף והראש, ודמם. הרגשתי אותו קורן אלי. הרגשתי אותו מדבר
אלי. תני לי להוביל. הוא אמר.
כשהקשת משכה את ידי אל הגשר, ידעתי איפה היא תיגע. היד השניה
הלכה בעקבותיה. הקשת והיד המחזיקה בכינור ריצדו על המיתרים.
יכולתי לראות את המנגינה, אבל לא שמעתי אותה. הייתה מסביבי
דממה איומה. יכולתי רק לראות את הקשת, את הכינור, את אצבעות
הידיים שלי קופצות בעווית הדמונית, העווית של הסולם השטני,
הסולם המנצח שלי. הכל החשיך מסביבי. לא היה כלום. זה היה כמו
תחילת הזמן. רק הכינור האיר את עצמו, את הקשת, את האצבעות שלי.
מסביב הייתה עלטה מוחלטת, ודממה מוחלטת. האדמה נשמטה מתחת
לרגליי. יכולתי לשמוע את נשימותיי המהירות, היבשות. יכולתי
לשמוע את ליבי דופק במהירות, בבהלה, יכולתי להרגיש את עורי
סומר וכלום בלתו. הכינור דיבר אלי. הוא אמר - אנחנו עושים את
זה ביחד. זה רק את ואני. לבד בעולם. זה רק אנחנו. לכי אחרי,
בטחי בי. או שאולי היה זה המוות?
שמעתי מישהו בוכה בחושך. המישהו הזה היה אני. התחלתי לשמוע את
הנשימה הכבדה מתחזקת, ראיתי איך החושך מתקפל מסביבי, סביב
הכינור, מפשיל את עצמו לצדדים כמו וילון קטיפה, התחלתי לראות
לאט לאט את השמיים הכחולים, את הירוק והצהוב, מאחורי הזוהר של
הכינור; ואז שמעתי את הצליל האחרון. צליל עדין ונוקב, ארוך,
מדבר, מספר, ממשיך, ממשיך, וממשיך, ואז, לאט לאט, דועך.
ונעלם.
עמדתי לבד. האור סימא את עיניי. הכינור והקשת היו כל אחד ביד
אחרת, שמוטים לצידי הגוף. עדיין בכיתי. המוות והילד הסתכלו
עלי. כמה דקות עמדנו כך בשקט.
"טוב." אמר המוות לבסוף. "אני הולך." הוא נראה זוועה. בחיים לא
ראיתי אותו כל כך אפור. העיניים שלו היו אדומות. הוא רעד כולו.
ואז הוא סובב אלינו את הגב, הרים את הברדס על הראש והתחיל
להתרחק בצעדים מהירים, מעלה ענן אבק מאחוריו.
"רגע," צעקתי אחריו, "אבל מה עם הכינור?"
"תשאירי אותו אצלך. אני לא יכול יותר. אני מתפטר."
