[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קרמיט מ. לב
/
שתיקות

פעמיים הרתה אם-סבתי, ופעמיים הסתיים ההריון בלידה של ולד מת.
ואז, כשנולדה התינוקת השלישית, הוחלט לקרוא לה חיה. והיא חיה.
לאחריה נולדה רחל, אם-אבי. ולאחריה ציפורה, ולאחריה יהודית.
רחל מתה מ"מחלת-לב" - כך אמרו במשפחה, כשאבי היה בן ארבע.
אחותה הקטנה, הדודה ציפורה חייתה עוד כששים שנה, מראה לי
תמונות של אחותה היפהפייה, מספרת לי איך כתבה שירים, כמה יפה
הייתה בתור אמא, איך היתה מדברת ברוך אל בנה התינוק, והייתה
חוזרת על המילים באזניי, בשפה הזרה והמתנגנת, חוקקת בכאב כל
מילה של אחותה המתה על לוח הזיכרון המשפחתי - לוח ליבנו.
ותמיד, פורצת בדמעות, כל פעם מחדש, כנהנית לא-במודע לעבור שוב
את החוויה המכאיבה.
יהודית אחותן הצעירה, נפטרה גם היא, לאחר שגידלה את בנה וביתה,
לאחר שראתה נכדים, לאחר שראתה את בתה הבכורה, באלמנותה,
ובגירושיה, ולאחר שראתה את נכדתה בישיבת הרבי נחמן בירושלים.
וחיה עדין חיה. כבר בת מאה ועשר. אישה רצינית, קרת רוח, יפה גם
בזקנתה וצלולה לחלוטין. "היא לא תעזור לך" אמרה אמא שלי, "הם
כולם מדחיקים ולא רוצים לדבר על זה. אני גם לא מאמינה שהיא
יודעת משהו שאנחנו לא יודעים." בנה אהוד, נפטר לפני 40 שנה.
גרי בעלה נפטר כחמש עשרה שנים אחריו. גרי הגבוה, אדום השיער
והרומנטיקן ללא תקנה.
"אני הייתי צריך להתחתן עם סבתא שלך." אמר לי פעם. חייך חיוך
מבויש ומשך בכתפיו, כמתפלא בעצמו על גילוי הלב הלא צפוי.
"היא הייתה כמוני." ניסה להסביר לי.  "וסבא שלך היה אדם קשה.
אדם טוב!" מיהר להוסיף "אבל איך אני אגיד, קצת קר. לא אהב
להראות רגשות."
הוא שתק לרגע.  
"מי יודע..." אמר לבסוף, "אולי אם היה אומר לה שהוא אוהב
אותה..."
פניו היו מופנות אלי, אבל הוא הסתכל לתוך עצמו. כצופה בסרט.
איש תמיר ורזה, שערו עדיין מעט אדמוני. פנים ארוכות ומגבעת
מוטה בדיוק בזווית הנכונה, ככוכב קולנוע שובר לבבות משנות
השלושים. בחיוכו נסדקו בפניו שני חריצים עמוקים מן העיניים ועד
צדי הסנטר המרובע.
"ואולי סבא שלך היה צריך להתחתן עם חיה"
הוא שוב חייך ומשך בכתפיו.
"אני חושב שאז אולי הסבתא שלך לא הייתה..."
הוא עצר, כווץ את שפתיו ושוב שקע בהרהורים.
"ממה באמת היא מתה?" שאלתי אותו, למרות שכבר ידעתי.
"אוו..." אמר גרי. עיניו הצטעפו שוב. הוא הרכין את ראשו והסתכל
בידיו המשולבות בעניין רב.
"הייתה לה בעיה בלב..."
לפעמים אני חושבת על זה. כמה אני מצטערת שהוא נפטר. הייתי רוצה
לפגוש אותו שוב. רק אנחנו שנינו כמו אז, בחופשת הפסח של ששית,
כשצלצל פתאום בפעמון הדלת, ואני לבדי בבית. הוא היה בסביבה
והחליט "לקפוץ לבקר". כששמע שאבא ואימא אינם, שאל אם יוכל
לחכות להם. וכך ישבתי מולו אל השולחן בפינת האוכל. הייתי אומרת
לו: "גרי, חכה! ספר לי עוד קצת עליה, מה קרה שם בדיוק?..."
שסוף סוף נבין. ונדע מה היה באמת.
אבל גרי כבר נפטר. וגם סבא. וגם איש אחד זקן, סופר, שאבי זכר
במעורפל איך היה מקפיץ אותו על ברכיו כילד קטן, ובדיעבד נרמז
שהיה מאהבה של סבתי.
הוא לא חיכה לי שאבוא אליו לירושלים עם כלי כתיבה ומחברת,
ואציג את עצמי. התמהמתי יותר מדי, ועכשיו גם הוא איננו.
וכשגם אבי נפטר, אמרה ציפורה, מתייפחת בדמעות, מעבירה את ידה
הרועדת בליטוף אחרון מעל לאלונקה הנישאת ע"י אנשי החברה קדישא:
"הנה, עכשיו, סוף סוף, שלושתם שוב ביחד..."
נותרו המכתבים.
אחד של סבי. שבעה עמודים בכתב ידו הצפוף. "בני היקר..." כתוב
שם. "מזה זמן שאני מבקש לפרוק את המשא שכבר שנים רובץ על
לבי..."
והוא מסתיים במלים: "...ואני שמח שהצלחתי לבסוף לספר לך את כל
זאת."
ובין משפט הפתיחה למשפט הסיום, שבעה עמודים. סחרחורת של מלים
סדורות היטב, שאינן מגלות דבר.
ואחד של סבתי, מוינה. כתוב בעפרון. היא מספרת בו שכבר מצאה לה
חדר, והתחילה לקחת שעורים אצל פרופ' אדלר. כותבת על הגעגועים
שמטריפים את דעתה. כותבת לאבי.
"...ואתה, אורי'לה הקטן? המתנהג אתה היטב? אינך מציק לאבא
ולציפורה? אני מתגעגעת אליך מאד מאד... ועוד מעט אחזור אליך,
ואביא מתנה יפה..."
ובכתב ידו של סבי, על המעטפה:
"מכתב זה עמד להישלח בפוסתא. בא ז'יגא ומצא אותו ליד מיטתה,
ולקחהו אלינו."
והתמונות.
תמונת המצבה בוינה. אבן סדוקה, כמעט שבורה. מכוסה בעשבים.
בקושי מזהים את השם, שנת הלידה, שנת הפטירה.
תמונת סבי. גבר בבגדי עבודה, חמור סבר, מוקף בחבריו, עזי מבט
וחסונים, מסתכל הישר לפנים.
ומאחורי התמונה כתובת בכתב ידו, בעפרון:
"לרחל,
מה זאת אהבה?
ריכוז כל כוחות הנפש והכנסתם לקראת הבנת כל העולם דרך זוג
עיניים אחד.
תהא תמונה זאת עדות להרגשתי,
ישראל."
והזיכרונות.
"אני דווקא זוכר אותה מצויין." אמר אבי. "יש לי לפחות זיכרון
אחד מאד חזק ממנה. אני חושב שהייתי אולי בן שלוש. זה במטבח.
בבית שלנו.
"אני חושב שהיא רחצה כלים. אני תמיד אהבתי להסתכל עליה במטבח.
הייתי יושב בצד ומשחק.
"שאלתי אותה: 'אימא, איזה צבע את הכי אוהבת?'
"היא חשבה קצת, ואז ענתה בשאלה:
" 'ואיזה צבע אתה הכי אוהב?'
"עניתי מיד - 'זהב!'
"היא צחקה ואמרה, שהצבע החביב עליה הוא לבן.
"ואני כל כך התביישתי, וכעסתי על עצמי - איך לא חשבתי על זה
לבד? לבן הוא הרי באמת הצבע הכי יפה!
"עד היום אני זוכר בעיקר את התחושה הזו של ההחמצה. כאילו לא
עניתי את התשובה הנכונה."
שנים אחר-כך, הבנתי פתאום ברגע אחד מדוע נהג להתעלם מלגלוגה של
אמי:
"אבל למה שוב מכונית לבנה? למה לא הזמנת צבע אחר לשם
שינוי...?"
הוא פשוט היה מושך בכתפיו וצוחק. כאילו, מה זה משנה בעצם, זה
הצבע שהיה, ובכלל...
והיה מסביר שלבן זה צבע מאד טוב, הוא לא מתלכלך, ולא רואים
עליו שריטות, ורואים אותו על הכביש, ובכלל, בארץ חמה כמו שלנו,
עדיף לנסוע ברכב לבן.
הוא באמת חשב שזאת הסיבה.
"...ועוד אני זוכר" סיפר לי פעם, "משהו, ששנים לא הבנתי. זה מן
הבזק כזה של זיכרון. ללא מילים או צלילים. רק רצף של תמונות.
"זהו יום חורף. הכל לבן מסביב. מאד קר. אני עטוף במעיל גדול,
יושב על משטח של קרח. אני מוקף במעגל של אנשים. הם עומדים די
רחוק ממני, מושיטים אלי ידיים. אני יודע שהם קוראים לי, כאילו
משדלים אותי לבוא אליהם.
"הייתי כנראה מאד קטן. הכול מעורפל. אבל ברור לי, ואני לא יודע
למה, שזה היה בדרך מהגן."
הוא השתתק, כמנסה לשחזר, והמשיך.
"אני יודע שאמי הייתה לוקחת אותי כל יום מהגן, על הכתפיים,
ואני חושב שהיא פשוט השאירה אותי שם על הקרח, והלכה הביתה. זו
כנראה הייתה שלולית קפואה."
את סבתי רחל היו מאבחנים היום. היו קוראים לזה "דיכאון שלאחר
הלידה". היו מקיפים אותה באהבה, דאגה ותרופות. היו דואגים
למעקב.
אבל אז - הייתה יושבת ומדברת במשך שעות על לבו של סבי.
עליהם להרוג את הילד, אמרה לו, ולהתאבד. העתיד נראה קודר וחסר
סיכוי, אין טעם בחייהם.
וסבי, הגבר החסון השתקן והרציני, שאהב אותה אהבת נפש, לא יכול
היה להבין את פשר הדברים. אל מול עיניו היא השתנתה, התרחקה,
נסגרה בתוך קונכייתה. לרגע לא האמין שיש ביכולתה לרצות בכך
באמת. לא יכול היה לשקול את האפשרות שנתלתה אל מול עיניו
בעקשנות, לא יכול היה לבחור בכך.
אחיותיה ואמה דיברו על לבו לבסוף, שיש להרחיק אותה מהילד. הם
לא העזו להבין מה קורה לרחל וניסו לשכנע את עצמם שהיא סובלת
מ"שברון לב", מחסור באהבה. לאמא שלך היתה בעיה בלב, סיפרו לאבי
מאוחר יותר, וקיוו שהסבר זה יניח את דעתו של הילד.
הם החליטו לשלוח אותה אל פרופסור אדלר בוינה. שתראה את העולם,
תפקח את העיניים ותשכיל. תלמד פסיכולוגיה, המדע החדש והאופנתי.
אולי כך תרגע ותחזור להיות אם טובה ורעיה נאמנה.
וזיכרון נוסף של אבי - נישא על זרועות אביו, עטוף שוב במעיל
העבה, על מזח הנמל. מסתכל על האוניה המפליגה, שאמו עומדת על
סיפונה ומנפנפת אליו בידה, והוא בוכה בכי מר, מושיט לשווא את
ידיו הקטנות אל עבר אמו, שלעולם לא ייראנה שוב.
שבועיים לאחר מכן בא אליו אביו, ובישר לו שאימא לא תחזור.
"והוא בכה כשאמר את זה. אני רק זוכר שהסתכלתי עליו, ילד בן
ארבע, והרגשתי מבוכה איומה. ממש התביישתי בשבילו. האיש הגדול
והחזק הזה בוכה כמו ילד קטן. איך הוא לא מתבייש?...
"ואז החלטתי שאני לעולם לא אבכה עוד. הייתי בן ארבע, תתארי
לעצמך, ומאז באמת לא בכיתי יותר."
אבי ואמי התחתנו מאד צעירים, וכשנולדה חלי, אחותי, בתם הבכורה,
השתדל אבי, כבמעין אינסטינקט להרחיק ממנה את אמי. "תני לי" היה
אומר לה, "אני ארחץ אותה". והיה מחליף לה את חיתולי הבד, דואג
להשקותה מן הבקבוק. לא משאיר את אמי לשניה לבד עם התינוקת.
עומד ומסתכל בעין חרדה כאשר הייתה מיניקה אותה.
כאשר בכתה, היה קם בלילות, נושא אותה על ידיו ומרגיע אותה,
בסבלנות, שר לה שירי ערש בשפה שלא הכיר, שנצרבו במעורפל
בזיכרונו. היה עוצר באמי כאשר הייתה מנסה לגעור בתינוקת על
מעשה שובבות, כאשר הייתה מנסה לשחק ולהתחבב על הילדה. אמי שתקה
ונכנעה, הלכה ונסגרה בתוך עצמה, מתוך שגרם לה לאבד את הביטחון
ביכולתה האימהית. הייתה פורשת למיטתה לישון, בעוד הוא נשאר
לנדנד את עגלת התינוק בחדר השני. אזניה נאטמות לבכי הילדה,
בעוד ליבה יוצא אליה, וכך נצרה את העלבון בלבה בשקט לאורך שנים
רבות.
אני נולדתי אחרונה.
הזיכרון הראשון הצרוב בי, הוא של אחיותיי, ישובות על השטיח
בבית של דודה ציפורה ומשחקות בבובות. זוהי שעת ערב והמנורה
מאירה את הכול באור צהוב וחם.
אבא שלי נכנס אל החדר.
"נו?..."
כולם דרוכים לשמוע את החדשות הטובות.
"מזל טוב" אומר אבי בחיוך מתנצל, "זאת עוד בת..."
הייתי ההזדמנות האחרונה ליורש, וגם היא הוחמצה. אבי קיבל עליו
את הדין. הוא הסביר לי כל מה שתכנן להסביר לבנו. לימד אותי את
כל הדברים שאבות מלמדים בנים. הראה לי איך לצבוע, איך לשייף,
הסביר לי איך להחליף נורה, וכשאמי נכנסה הביתה בדיוק בשנייה
שהכדור פגע באגרטל גדול שעמד בפינת הסלון וניפץ אותו לרסיסים,
קפאנו שנינו במקום.
"שיחקנו כדורעף..." הסברתי, מבוהלת, קול הנפץ עדיין מצלצל
באזני.
"אני מלמד אותה" הוסיף אבי.
"כן, אבל למה בתוך הבית?" אמרה אמי בכעס.
הוא לימד אותי להיות בנו, ואני שיתפתי פעולה בהתלהבות. כפי
שישב במטבח והתבונן באמו, כך אני הייתי יושבת על מכסה אסלת
השירותים בחדר האמבטיה, ומתבוננת בו בעניין רב, כל בוקר, כשהיה
מורח על פניו את משחת הגילוח, מקציף אותה עם המברשת ומוריד
אותה עם התער, בתנועות מיומנות, ובסוף מתיז על עצמו אפטר שייב
ריחני.
אחר-כך היה לוקח את המסרק הקטן, מסתכל על המראה בסבר פנים
מרצין ובריכוז רב, מסרק ומחליק בתנועות אציליות את בלורית
השיער השחור המבריק שלו, ומעביר אותה לאחור בתנועה שובת לב.
הערצתי אותו. הייתי מחקה את סגנון הליכתו, את טון הדיבור.
סירבתי לתת לשיערי לגדול. עלצתי על כל פעם שמישהו התבלבל וטעה
לחשוב שאני בן. אימצתי כל תחביב שלו. הלכתי אתו לים בשבתות, שם
היה משיט סירת מפרש ולמדתי להשיט אותה עמו. לא היה גבול
לגאוותי כשהיה חוזר מנסיעת עסקים לחו"ל ומביא עט נובע חדש, או
משקפת, משקפי שמש של טייסים, מבזק מיוחד חדיש למצלמה או כובע
ימאים. אחד עבורו, ועוד אחד - זהה, עבורי! היה מספר איך חיפש
בכל לונדון את החנות המיוחדת שהמליצו לו עליה, ושרק שם אפשר
למצוא בדיוק את הדגם הזה. ביחד הפכנו את חדר האמבטיה לחדר
חושך, קנינו כימיקלים שונים ואביזרי צילום. היתה לי פינה משלי
בכל תחום ודבר שעסק בו, אפילו במממחטת הבד המשובצת הגדולה שהיה
מקפל בקפידה ותוחב לכיס המכנסיים ("לנשים יש מטפחת," הסביר לי,
"ולגברים יש ממחטה"). הוא היה מודע להערצה שלי, ומצדו החזיר לי
אהבה, ואת ההרגשה שבונה ילדים קטנים, ההרגשה שהוא סומך עלי
בעיניים עצומות.
אבא שלי משך אהבה ואמון מצד כולם. גברים ונשים. גם במקומות הכי
קשים בחיים הייתה לו התמיכה הזאת של הסביבה. בכפר הנוער הוא
היה שייך לקבוצה המיוחסת של היתומים, אבל הילדים העריצו אותו
לא רק בגלל זה, זו רק הייתה נקודת מוצא טובה משל השאר. הייתה
לו היכולת לתת לסביבה לדעת מה הרצונות שלו, ומה הציפיות שלו,
ולגרום לסובבים לרצות למלא אחריהם. בין אם אלו הילדים והמורים
בכפר, הדודות המעריצות שלו, סבתו ואביו, ובין אם אלו הפקודים
שלו בצבא, המזכירה שלו במשרד, הנהג שלו, שהתייחס אליו כאילו
היה אביו, או הפועלים קשי היום, עם הפנים הצרובות; אנשים
שהפלדה חישלה אותם יותר משהם אותה. אלו שהתייחסו לכל אחד שלא
היה כמותם בזלזול, ראו באבי, המנהל הנקי עם הצוארון הלבן,
מנהיג ראוי, וגם זאת לא לפני שהעמידו אותו במבחן החניכה שלהם
והוא עבר אותו בהצטיינות. אבל בפנים, עד יומו האחרון נשאר החלל
הריק, והגעגוע הזה עבר בלי מילים אל בנותיו. הוא לא דיבר עליה
מעולם מיזמתו, אבל ענה כששאלנו. ותמיד שאלנו. רצינו לראות
תמונות שלה, אז הוא חיפש באיזה מגירה והעלה בשבילנו תמונה.
הגדלנו אותה, ותלינו על הקיר, בשבילו. הראינו לו והוא חייך,
ואמר איזה יופי, והלך משם ולא דיבר יותר, עד הפעם הבאה ששאלנו
אותו, ושוב הוא ענה, בלי לנסות להסתיר, אבל רק על מה ששאלנו.
או משך בכתפיו ואמר שהוא לא יודע, אבל לא כאילו הוא מסתיר
משהו. הוא באמת לא ידע. לא רצה לדעת. לא הרחיב, לא יזם שיחה
מעולם.
בשבועות האחרונים, משותק בכל גופו, ללא יכולת לדבר, עדיין יפה
תואר, שקט ונשגב, במחלקת טיפול נמרץ נשימתי, היה חביב האחיות.
אמי הגיעה יום אחד וראתה ליד המיטה שלו טרנזיסטור.
"מה זה?"
"הוא רצה רדיו, אז הבאתי לו." אמרה האחות.
אמא שלי התפלאה.
"סידרתי פה," הסבירה האחות, "ושמתי לב שהוא מסתכל עלי. שאלתי
אותו אם הוא צריך משהו, והוא סימן שכן, עם העיניים. שאלתי אותו
- אתה רוצה רדיו? והוא שוב סימן עם העיניים. אז שמתי לו רדיו."

ככה, פשוט.
ביום האחרון לחייו, אמי ליטפה את תלתליו השחורים. "אל תהיה
עצוב," היא אמרה לו. "בוא, אני אסרק אותך, ואגלח אותך לקראת
שבת, שתהיה יפה. טוב?" הוא הסתכל עליה, ואז עצם את העיניים,
ובפעם הראשונה, מאז הפעם ההיא, על הרציף בנמל, הוא בכה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- "אבא שך'
נמוך-קו?".

- "מה?".


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/6/07 22:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קרמיט מ. לב

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה