ובעודי נזכרת בכל זה, אני חיה את אותו הבוקר,את אותו הרגע, בו
שניים מהבנים הראו לי את סודם הגדול, את אותה הפרה בוטה של
החוק היחיד אותו הכרתי.
אני עודי זוכרת את ההשתוממות שעלתה בי כשאחד מהם רכן והרים
קלות את כיסוי המיטה - רק קוביה קטנה - וחשף בפני שתי מכוניות,
מאובקות כבר, כנראה עדות לזמן הרב שחנו שם.
המקום הבלתי הגיוני לסוד הנורא לא תפס מקום בראשי, וזיכרוני
הבא שולח אותי אל כלוב האריות, אותן חיות אדירות שמשום מה
הוכנסו מאחורי סורג ובריח, כשחלקם מוסתרים לעיני כל.
אני מנסה לשוב ולהיזכר באותה הרגשה שודאי מילאה את גופי
כששלחתי את ידי וליטפתי ברכות ועדנה את ראשה של החיה הגדולה,
ראשן של כל החתולים המגודלים האלה שהביטו בי כמעט בגובה
העיניים.
מנסה לחיות את אותה תחושה כשליטפתי בתשומת לב כל אריה ואריה,
שמה לב גם לאריות שעומדים מאחורה, חשה בפרוותם הנעימה ובעיניהם
הבוחנות אותי ועוטפות אותי בחמימות משמימה.
שוב מנסה לחזור לאותו הרגע שאחד האריות השוליים יותר הודה לי
בקול עמוק, כי אותם בד"כ שוכחים.
התעוררתי, כשידי מורמת אל-על, מגששת אחר ראשו של אריה נעלם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.