ההלוויה התקיימה ביום שני.

בהלוויה שלה זה היה הכי עצוב. אנשים שתקו ואנשים אחרים קראו
דברים מדפים שקופלו כמה פעמים.
כל כך מיהרתי להלוויה ששכחתי לקחת את הריטלין.
במשך ההלוויה היה קשה לי להתרכז במה שאמרו וגם אני שהייתי אמור
להקריא הספד, שכחתי אותו בבית אז בסוף לא הקראתי כלום.
מכירים את הדפים האלה שעליהם אתה רושם כל מיני דברים על חברים
שלך שאותם אתה מתכנן לקרוא בהספד עליהם אם יהיה צורך כזה, שלא
תתפס לא מוכן? - אז את הפתקים האלה שכחתי בבית.

מה שאני זוכר מההלוויה אלו בעיקר פרטים שכרגע נראים לי לא
רלוונטים בעליל.
דף של A4 יכול להכנס בכיס אחורי של ג'ינס אחרי 4 קיפולים, אחרי
ההלוויה יש כיבוד קל בבית הנפטר - טוב, זה ברור...
כשאתה מת, באים רק אנשים עצובים רועשים או שמחים ושקטים.

אני הייתי הכי מיואש בעולם.
בקושי קמתי מהמיטה באותו היום.
אני ומירי היינו חברים בערך 4 שנים.
פנטזיה. זה מה שיש לי להגיד - כל מילה אחרת מיותרת.
אני ומירי היינו נהנים לשכב כבר מגיל ממש צעיר, ואני, למרות
שאינני יפה או משהו, נהניתי ממין למרות שכל בני הכיתה שלי רק
חלמו על זה קורה להם.
בהלוויה נזכרתי בזיון הראשון. בנשיקה הראשונה שבאה אחריו
ובהרבה מחמאות ממירי.
נכון, לא עמד לי ועשיתי כמעט את כל העבודה עם האצבעות אבל אני
הייתי הראשון שזיין וכך יצא שפורסמתי כגבר עוד לפני שמישהי
בכלל התחילה להסתכל עלי...

ההלוויה היתה כואבת. מה שאני זוכר בעיקר היתה החרדה שתקפה אותי
שאולי לא אדע אישה ביתר חיי, ושמירי זה בעצם היה חלום שחלף.
חלום שלא ישוב עוד.
אחרי ההלוויה, בעודי הולך עם הנר, איש הסוד שלי, ועם החברים
מהכיתה שלי ושל מירי לבית של מירי, חתכתי עם האפניים והתרחקתי
לי לעבר החדר שלי.
אני ומירי היינו מצלמים את עצמנו כשהיינו שוכבים.
אז לפחות זה - תמיד ילך איתי. גם אם לא אצליח יותר עם בנות
לעולם.
הנר התקשר ושאל איפה אני ולאן נעלמתי.
ואני אמרתי שאחזור אליו עוד רגע כי הכנסתי לוידאו קלטת שלי ושל
מירי.

אני לא מאמין שאין יותר מירי.
מירי היתה ילדה מחוצ'קנת כשהתחלנו לעשות את העבודה בתנ"ך בכיתה
ג' אבל כהרף עין גדלו לה שדיים יפים והיו לנו הרבה בדיחות שהיו
רק שלנו והיה לנו כיף ביחד, אז יום אחד הצעתי לה להשאר לישון
אצלי.
באותו הלילה עשיתי פיפי במיטה. ומירי ידעה על זה אבל היא לא
צחקה עלי כי היו לנו כבר סודות משותפים.

אני זוכר את ההלוויה ואת הזמן שחתכתי הביתה היטב.
אני הבטתי בי ובמירי מתלבלבים. אני הבטתי בתשוקה. באהבה.
בזיכרון. בפחד. הבטתי בנו וגמרתי.
אחר כך היה הרבה יותר קל להמשיך את היום, פחדתי פחות. הייתי
לחוץ פחות. יכלתי להתפנות לדברים אחרים.

למירי ולמשפחה שלה לא היתה מצלמת וידאו אז אמא שלה ביקשה שאביא
קצת צילומים שצילמתי.
זה היה לא פשוט. עשיתי עבודת עריכה דקדקנית כדי לחבר ביחד את
כל הקטעים שמירי לא נראית כאילו היא באמצע משגל או כאילו היא
לא ערומה או כאילו כל מיני דברים אחרים לא מתרחשים ובעצם בכלל
לא מדובר בעינוג ההדדי שלנו.

ההקרנה של הסרט שלי היתה ביום השני לשבת השבעה, והיא עברה חלק.
לא היה שום קטע שלי ושל מירי מתחברים שנכנס לקלטת. ואמא של
מירי אמרה שאני חייב להביא לה את כל הקלטות שמהן ערכתי את הסרט
בשביל שיהיה להם עוד אושר ממירי. היא היתה נראית רצינית
כשביקשה זאת.
אמרתי לאמא של מירי שכל יתר המירי שיש לי בקלטות זה כבר חומר
שהיא בטח לא תרצה לראות כי מדובר בי ובמירי...
אמא שלה הבינה שיש חלקים ממירי שהיא לא תראה לעולם וטינה קוננה
בליבה.
היה עלי להחביא את הקלטות שלי ושל מירי לפני שאמא שלה תגיע
אליהם.

הא, עוד משהו ששכחתי להזכיר זה שבהלוויה נולד למירי תינוק,
ושמירי היתה בהריון ושחשבו שהתינוק שלה כבר מת ולכן חשבו כבר
לקבור אותה עם התינוק.
אז יש לי ילד קטן. השם שנתתי לו היה "עובר".
כמובן שהיתה מחלוקת וההורים של מירי נתנו לו את השם שלהם, אני
חושב שהם קוראים לו "אבי" או "מוטי" או משהו בכיוון הזה.

את אמא של מירי היה קשה לעצור, ועכשיו כשאני חרמן אני הולך
לראות בבית של מירי אותי ואת מירי שוכבים בקלטות שאמא שלה
מחביאה בארון.
בינתיים האחות הקטנה של מירי התחילה להתפתח וכבר לא נראית כל
כך קטנה. יש לה שדיים ממש דומים לאלו שהיו למירי רק קצת יותר
בצורה של אבוקדו.

אני ולאה, אחותה של מירי, התחלנו לשכב, עשינו את זה אצלי בחדר.

אמא של מירי ושל לאה ושל אחותם הקטנה שאלה למה אני לא בא יותר
ולא צופה יותר במירי ובי.
לא עניתי לה, מסתבר שגם תגובה כזאת היא אפשרית. כנראה שיש
דברים שעדיף שבן אדם יעבור איתם מהעולם בלי שידעו עליהם.

אני זוכר את הנר מספר לי בזמן ההלוויה של מירי שיש לו תחושת
בטן, שיש אנשים בארץ ששוכבים עם בנות, כי זה כאילו נורמלי
והכל, ושזה לא הגיוני שנולדים ילדים כל יום אם אין דבר כזה
מין, למרות שאבא שלו מדען שעובד עם מבחנות ומתמחה בתרומות
זרע.

הנר הוא איש הסוד שלי, אבל לא סיפרתי על כל עניין יחסי המין
שלי והוא לא ידע בכלל שיש אנשים בארץ ששוכבים עם בנות. ומכיוון
שלהנר לא היה הרבה סיכוי עם המין השני, בגלל המראה שלו, לא
רציתי להכביד על לבו, ולא סיפרתי לו שבעצם בארץ יש אנשים,
כמוני, שיש להם הרבה מזל. ושיש להם מין. ושחרמנות אצלם היא דבר
בריא.

לא מזמן הנר סיפר לי שהוא נסע באוטו של אבא שלו בלילה ובחורה
אחת התחילה איתו באיזה צומת.
הנר סיפר לי בפירוט על הלילה המדהים ביותר בחייו.
כיום הנר הוא חולה איידס,
הוא מגדיר את עצמו כאחד שזיין ולא כנשא איידס.
הוא עובר מבית ספר לבית ספר ומספר איפה כנראה אפשר למצוא מין.
בסוף ההרצאה הוא מוציא מהתיק שלו המון המון קונדומים מחלק לקהל
ומברך שיהיה במזל.