המילים מגיעות אליי מן האוויר עם צוויצי
הבולבולים הנוגשים בשחר מתמהמה,
מצללים המתעוררים לנשום עם יום נולד.
את הים הן משבחות אתי בשוא גליו או רוחפות
עם אדוותו אל נתזי אפור מחוויר במראה הרקועה ממעל.

המילים מגיחות מתוך האור המשתפך ומן האור המסמא
                    ומהאור המדמדם ומתערפל ומיטשטש,
רוחשות בנהמת האנשים ובצחוקם או שתיקתם
וחוזרות אליי מן הרחובות מן הבתים מהעצים,
מאנשי השם ומבולסי שיקמים עתה כאז.

הן נולדות מן הצלילים, מן המראות, מהספרים,
מחלומותיי ומפעימות לבי, הוגות אותי וניגשות בי
כואבות, מאופקות, חומדות, ממלמלות:

מילים אנחנו,
אתה הגולם.
הנה בוקע הפרפר המכונף.

שורה 4:" בשוא גליו" - ש שמאלית, כמו שיא