ביום ראשון הביאו כמה נערים למשטרה, והם הסבירו ליומנאי שהם לא
ממש תקפו את ההוא, אלא רק ניסו להרחיק אותו בכוח מאזור בית
הספר מכיוון שחילק מה שחילק ולא נשמע לאזהרותיהם. במקרה היה
בתחנה באותו זמן כתב לעת-מצוא של עיתון מקומי, אשר הריח כותרת
ראשית וניגש לשאול אותם מה בדיוק ההוא חילק, שהצדיק את התקיפה.
והם הראו לו.

קיצורו של דבר: לא חלפו יומיים וגלויית ההזמנה השנויה-במחלוקת,
שעוטרה בטלאי מגן-דוד צהוב ועליו האותיות D.J., הופיעה על גבי
העמוד הראשי של כל עיתון במדינה. "23/7, הרכבת יוצאת!" נאמר
בה; "מסיבה במועדון טרבלינקה, 21 ומעלה או עם הצגת תעודת
לוחם". את התמונות ליוו כותרות נרעשות כגון "שפל המדרגה", "אין
כבוד" וגם - מין הברקה קריאטיבית - "דיסקו מנאייק"; אלא שכרגיל
במקרים כאלה, כל אותו הזעם הקדוש והצודק לא גרם בן-לילה אלא
לאותו הדבר עצמו שגם מאה יחצ"ני מסיבות במשרה מלאה לא היו
יכולים לעשות במשך שבוע שלם: בכל בית בישראל ראו את ההזמנה,
שבעה עשר יום לפני המועד. והתגובות לא איחרו לבוא.

לקראת הצהריים התארגנו משמרות מחאה של תנועות הנוער, שראו
בתקרית הזדמנות פז להזכיר לציבור את עובדת קיומן. המפגינים
התייצבו מול מבנה המועדון - בית אריזה נטוש בלב שדות השרון -
והניפו שלטים שקראו להעמיד לדין את האחראים באשמת זילות השואה.
העובדים במקום, לעומת זאת, שעסקו באותו זמן בצביעת המבנה
ובהרכבת פיגומים לתאורה, סירבו לשבות ממלאכתם גם משהובהרה להם
רגישות העניין. "איך אני יכול לעשות דבר כזה במדינת היהודים?!"
השיב לכתב הרדיו מנהל העבודה, שסירב להזדהות בשמו. "בוא אני
אספר לך. אני ומדינת היהודים בבית משפט כבר שנתיים. שנתיים,
אתה קולט? שלושה חודשים עבדתי מהבוקר עד הלילה בפרויקט ממשלתי,
לא ראיתי בית. אתה חושב שקיבלתי את הכסף? זין קיבלתי! זה מה
שיש לי להגיד על מדינת היהודים."

במקביל הבהירו הפרשנים המשפטיים, אשר הובהלו לחדרי החדשות,
שלמעשה אין מניעה חוקית לקרוא למועדון על שם מחנה השמדה. "חוק
איסור הכחשת השואה תשמ"ו אינו רלוונטי למקרה דנן," הסבירו,
"הואיל ובעל המועדון לא הכחיש, למיטב ידיעתנו, את השואה ולא
הגן על מעשי הנאצים או הביע אהדה להם. גם חוק העונשין אינו חל
על מקרים כאלה, מכיוון שהוא מכיר רק בפגיעה ברגשות דתיים,
ואילו כאן ברגשות הציבור כולו עסקינן. אין איסור על הפגנת טעם
רע," הוסיפו וסיכמו: "העסק מסריח, אבל כשר."

עד שעות הערב הצליחו כמה תחקירנים זריזים לאתר את הפנים
שמאחורי הסקנדל: מוקי ש., מפיק ליינים כושל מהקריות, שנעלם
מסצנת המועדונים שנתיים לפני כן.
"אם יש לכם בעיה עם השם," אמר בראיון טלפוני, "דברו עם
הרשויות. הן אישרו את כל התוכניות."
"אבל למה מלכתחילה-"
"אתה זוכר את דיקי טייסן?"
"מי?"
"לא חשבתי שתזכור. זה המטומטם ההוא מהולנד, שהפיץ באוגוסט
אלפיים וחמש סרטון על מסיבה בנוסח אושוויץ. כולם גלגלו עיניים
כמו יו-יו, אבל אני הבנתי כבר אז שאותו הדבר בדיוק יכול לקרות
גם פה."
"אז הלכת ועשית את זה בעצמך?"
"בהתחלה זו הייתה רק התערבות עם חברים. רק בשביל להוכיח את
הנקודה, אתה מבין. אבל ברגע שהפקידים חתמו על התוכנית הראשונית
בלי למצמץ, קלטתי שיש כאן משהו הרבה יותר גדול, והחלטתי לנצל
את כספי הזכייה ולקחת את זה הלאה."
"ומתי אתה מתכוון להפסיק?"
"להפסיק?! זו רק ההתחלה! אתה לא מתכוון לשאול אותי אם תהיה
סלקציה בכניסה?"
"זה באמת לא מצחיק. אני חושב שאני מדבר בשם כל המאזינים כשאני
מציע לך לרדת מהעסק, ומהר."
"זו מדינה חופשית," השיב מוקי. "מה תעשו לי?"

בשעות הלילה השליך מישהו בקבוק תבערה ושרף את הכניסה למועדון.
צוותי הטלוויזיה פשטו על המקום עם שחר והנציחו את מוקי הנסער
בכבודו ובעצמו, בקרחת ומשקפי שמש אופנתיים, וכן את צמרת המשטרה
המקומית השמחה-לאיד. "למשטרה אין קצה חוט," בישר לכתבים סגן
מפקד המרחב, מאושר לשם שינוי להיות עמם באותו צד של המתרס.
באותו רגע פרץ מוקי לפריים, מתקשה להשתלט על הרעד בקולו.
"תסתכלו עליהם," קרא. "חוליגנים שורפים רכוש של אזרח שומר חוק,
והם מבסוטים כמו תינוק שחרבן בפעם הראשונה לסיר. משטרה, גם
כן!"  

הם לא היו זקוקים ליותר מזה. מוקי נעצר מיד בעוון העלבת עובד
ציבור, נאזק ונלקח משם בניידת. הוא שוחרר לפנות ערב. השופטת
בדיון הארכת המעצר קבעה שהתנהלות המשטרה בפרשה הייתה לקויה,
ועל כן ביקורתו של מוקי - גם אם ניתן ורצוי היה לנסחה באופן
תרבותי יותר - הייתה מוצדקת ובגבולות חופש הביטוי. הכתבים צבאו
על דלתות בית המעצר ושאלו אותו מה יש לו לומר עכשיו; ומוקי,
שכעת היה זה תורו להיות זחוח ושחצני, השיב: "נתראה
בטרבלינקה."

אם קיווה מישהו למצוא סיבה חוקית למנוע את פתיחת המועדון, הרי
שבמהרה התבדה; כל האישורים הדרושים, החל מרישומי המע"מ וכלה
בביקורת מכבי האש, נמצאו תקינים להתפאר. "אילו כל בעלי העסקים
היו יסודיים כל-כך," אמר במרירות אחד החוקרים שבחנו את
המסמכים, "מצב המדינה היה טוב בהרבה." מדרך הטבע נפתחה חזית
שנייה, וזרקורי התקשורת הופנו כעת אל אותם עשרות פקידים
אלמונים שאישרו את הקמת טרבלינקה בלי להרים קול מחאה. כמה מהם
אף נזקקו להסברים כדי להבין את חטאם, אך לכולם היו תירוצים
מקוריים ומגוונים להפליא. אחדים האשימו את הכתיב העברי חסר
הניקוד, אחר סיפר שהיה משוכנע שמדובר במתיחה במצלמה נסתרת,
ובמס הכנסה סיפרו על לחץ עבודה גדול שהצטבר באותם ימים בשל
עיצומים. כל אותן פנינים הופיעו בעיתונות, דוחקות לצד את
הידיעות השגרתיות אודות מעילות נבחרי הציבור, ולוו במודעות ענק
מטעם חברות מסחריות אשר גינו את מוקי ואת המועדון שלו והבטיחו
למנוע ממנו את שירותיהן. כתגובה הכריז מוקי שיעניק כניסה
ומשקאות חינם לניצולי שואה, הכרזה שזיכתה אותו בראיון
טלוויזיוני חי בפריים-טיים.

"לא יכולתי שלא לשים לב שאתה מסתובב גלוח-ראש," פתחה המראיינת
הלוחמנית.
מוקי לא נשאר חייב. "גם לך לא יזיק גילוח," אמר.
"הנחות לניצולי שואה?" שאלה, מסרבת לאבד את שלוותה. "כמה
חסר-לב יכול בנאדם להיות?"
"זה המעט שאני יכול לעשות עבורם, כבעל עסק," השיב מוקי.
"המדינה זרקה אותם מזמן לכלבים, ולא זכור לי שמישהו אחר עשה
משהו בשבילם - וזה כולל את הערוץ שאת עובדת בו, ואת כל אותם
חכמים שמפרסמים את עצמם עכשיו על חשבוני. ראית את הגודל של
הלוגואים שהם שמים במודעות נגדי? אני מופתע שאף חברת סלולר עוד
לא הציעה מכשירי דור שלישי לניצולי שואה."
"אני מתפתה לסיים את הראיון כאן ועכשיו," הזהירה.
"לא נכון. יש לנו את הרייטינג הכי גבוה שהערוץ הזה ראה מימיו.
המפרסמים יהרגו אותך."
"אני אמשיך, ולו רק כדי להראות לכל הצופים איזו מפלצת אתה. אתה
עוד מעז לטעון שכל זה נובע מטוב-לב? אתה לא מתבייש לחלל כך את
זכר המתים?"
"גם קרובי משפחה שלי נרצחו במחנות," הסביר מוקי, "אבל זה לא
העניין. העניין הוא שהשואה איבדה לגמרי את המשמעות שלה עבור
הציבור הישראלי. הזיכרון הלאומי הזה ריק מתוכן כבר שנים,
ונותרה ממנו רק רשימה של מילות קוד, שפושטקים חסרי מעוף
משתמשים בהן כמתכון בטוח להקפיץ למערכת את הפיוזים."
"איך אתה יכול לומר דבר כזה, כשכל ילד במדינה יודע בדיוק מה
פירוש השם שבחרת למועדון שלך?"
מוקי חיכה לרגע הזה. הוא שלף מפה מודפסת מתוך שרוול ניילון
ופרס אותה לעיני המצלמות.
"הנה אירופה של תקופת המלחמה," אמר. "תצביעי בבקשה על
טרבלינקה."
"לא אני עומדת כאן למבחן," הזכירה.
"רק להצביע, לא ביקשתי יותר מזה."
"מר ש., המניפולציות הזולות שלך לא-"
"שום מניפולציות. איפה טרבלינקה? כמה יהודים נרצחו שם? מי היו
מפקדי המחנה? מתי הוא נסגר, ולמה?"
המראיינת גמגמה את מעט המידע ששיננה, אשר תומצת עבורה
מהאינטרנט על ידי התחקירנים כמה שעות לפני השידור, אך מוקי כבר
השיג את מטרתו. בין אלפי הטוקבקים שזרמו לאתרי החדשות בעקבות
השידור, שכללו את התמהיל הרגיל של "מוקי יא זבל, הלוואי שאימא
שלך תישרף באושוויץ אמן!!!1" ושל "מספיק כבר עם הטקסי זיכרון
המבאסים האלה כל שנה, תנו לחיות בארץ הזאת", ניתן היה למצוא
כמה קולות שפויים שהחלו לתהות אם אין, ככלות הכול, משהו בדבריו
של מוקי. את הדחיפה האחרונה בכיוון זה סיפק, למרבה האירוניה,
דווקא אחד מחברי הכנסת מהימין, שהתייצב עם פמלייתו לעיני
המצלמות בפתח המועדון והזמין בטלפון בקולי-קולות טרקטור. "עם
צו הריסה או בלעדיו," התרגש, "אני אחריב את המקום הטמא הזה עד
היסוד." הוא סירב לבקשותיהם המנומסות של השוטרים לעזוב את
המקום, והסתלק בבושת פנים רק כשהתגלה, למבוכתו, שנפלה אי-הבנה
ובמקום דחפור הובא לאתר בובקט קטן, מהסוג שמשמש לעבודות חפירה
זעירות. בעקבות כך מאס הציבור בחוסר הרצינות ובפופוליזם שהקיפו
את הפרשה עד כה, והשאלה "טרבלינקה - בעד או נגד?" הפכה לפתע
לגיטימית. אנשי רוח, פעילים חברתיים ודוגמניות חיוו את דעתם
המנומקת, וזו לא שללה בהכרח את הרעיון.

כיאה למדינה שוויונית, הוענק הפרסום הגדול ביותר דווקא לחיבורה
של שרון, תלמידת תיכון הרצליינית, שמצא את דרכו ממחשבה האישי -
בלוויית כמה תמונות פרטיות מאד - אל האינטרנט, והופץ בהודעות
דואר אלקטרוני לאינספור. "מעשה פתיחת המועדון בשם טרבלינקה,"
כתבה שם בפאתוס, "הוא לכאורה מעשה הראוי לקול גנאי." בהמשך
החיבור, נאמנה לכללי משרד החינוך בנוגע למשפט מפתח יחיד בכל
פסקה וכיוצא בזה ומרוממת את שפתה במאמץ ניכר, עימתה שרון בין
הדעות המנוגדות, הביאה דוגמאות אקטואליות והגיעה למסקנה
ש"במדינת ישראל, אשר חרטה על דגלה את זכויות האדם וחופש
הביטוי, הקמת מועדון שכזה היא בשלב מסוים לא רק בלתי נמנעת אלא
אפילו ממש רצויה." לרוע מזלה, שרון עצמה נפגעה קשות מהבמה
הלא-צפויה שקיבלה: המורה שלה לספרות, חשדני כתמיד, העניק לה
ציון "נכשל" לאחר שבדק את העבודות שהוגשו וגילה את הטקסט
במלואו באינטרנט. אך אחרים קראו והפנימו את המסר, וכבר בסוף
השבוע שלפני הפתיחה החגיגית התבשר הציבור על הקמתה של התנועה
"אזרחים למען טרבלינקה". "החיבור של שרון ממש פתח לי את
העיניים," סיפר צבי, מייסד התנועה. "הבנתי שיש לנו דור המשך
נפלא ואכפתי, ושלמענם וגם למעננו אנו חייבים להשתחרר
מהקיבעונות של העבר ולפתוח לדיון ציבורי את כל הנושאים, גם
הכאובים ביותר. חברי התנועה יילחמו על זכותו של מוקי להקים את
טרבלינקה, ואף יבקרו במועדון - אם מוקי ילך לקראתנו וישמיע גם
מוסיקה של שנות השמונים, ולא את הזבל הזה שהצעירים שומעים
בימינו. גם לנו מגיע ליהנות."

מוקי עצמו, שכבר היה בשלב זה ידוען מן השורה, הוזמן לאולפנים
כדי להגיב על ההתפתחויות האחרונות. הפעם קלטו המצלמות אדם
מבולבל, מתלבט, אשר כרסם בהיסח הדעת את קצה ידית משקפי השמש
האופנתיים שלו. "לא לזה התכוונתי כשהכרזתי על הקמת המועדון,"
אמר. "אף פעם לא ראיתי בזה עניין של חופש הביטוי. אני לא מבין
מדוע כולם מתמקדים דווקא בזה, במקום בשכחת השואה. הרי-"
"אנחנו נמשיך לדבר על זה," הבטיח מנחה התוכנית, "מיד לאחר
הפרסומות."

מוקי חש שזו ההזדמנות האחרונה שלו להחזיר את המצב לקדמותו,
לפני שהעניין יוצא משליטתו לחלוטין, ושלשם כך יזדקק לפרובוקציה
רצינית. משום כך, בתום הפרסומות, הכריז על תחרות טריוויה בנושא
השואה שתתקיים בערב הפתיחה. "הזוכה," הבטיח, "יקבל רבע כיכר
לחם ושלושים גרם נקניק."
"תגיד לי, זו בדיחה?" נזעק המנחה. "היום, אף אחד לא יבוא בשביל
פחות מפלזמה ארבעים אינץ'."

מכיוון שבאותם ימים לא הגיעה שום תוכנית טלוויזיה אל שלב הגמר
הגדול, הציבור חסר-המעש עקב בעניין אחר הויכוח הנוקב שבין
השוללים והמצדדים בפתיחת המועדון, ואחר דעותיו-שלו כפי שהשתקפו
בסקרים שהתפרסמו מדי יום ביומו. "התוצאות," כך הסבירו יום אחד
האורים-ותומים של הסטטיסטיקה, "מצביעות על מגמה מעורבת, אך
עלינו לזכור שלא התחשבנו כאן בדעתם של המובטלים, ומדובר כידוע
במגזר גדול מאד שיכול להטות את הכף." רבים אף טרחו והדביקו
סטיקרים נוקבים על מכוניותיהם, על-מנת להוכיח קבל עם ועדה כי
הם אינם מסוג הטיפוסים שיושבים בבית בחיבוק ידיים.

העשרים-ושלושה ביולי היה יום נאה, וכבר בשעות אחר הצהריים
התאספו מאות סקרנים, שוטרים, מפגינים ובליינים בפתח המועדון,
שהיה סגור ונעול. נציגי התקשורת יצאו ידי חובתם בסיקור
המתנגדים ופנו מהר ככל שיכלו אל הצד השני, בו נמצאו דוברות
פוטוגניות יותר בבגדים קצרים.
"זה יום של חג, כאילו, לדמוקרטיה הישראלית," הסבירה אחת מהן.
"אירוע מכונן," תרמה חברתה.  
"כן, מה שהיא אמרה."

המתח גבר עם רדת החמה. המועדון נותר נעול, ולא ניכרה תכונה
כלשהי שתעיד על פתיחתו הקרובה. כמה יזמים זריזים הגיעו למקום
עם דוכני פופקורן, שתייה ועל-האש של "דוקטור מנגל'ה" ומכרו
דגלי ישראל קטנים. המבזקים המיוחדים שידרו שוב ושוב את תקציר
אירועי שלושת השבועות האחרונים, אשר נערך בחופזה, ועיני האומה
כולה נישאו אל טרבלינקה בציפייה מתוחה. בשעה שמונה וחצי בערב,
כאשר רוב המתנגדים כבר הניחו שהמועדון לא ייפתח ככלות הכול
ועזבו את המקום, הופיעה מכונית לבנה וזולה ומתוכה הגיח מוקי ש.
בלבוש מהודר והוא רציני וחמור-סבר. הוא הביט בנעשה סביבו, סירב
בניד-ראש למיקרופונים שהושטו לעברו והתקדם בצעד איטי לכיוון
דלתות המועדון, מלווה בצהלות ובמחיאות הכפיים של הבליינים ושל
תומכיו הנאמנים, שוחרי חופש הביטוי. כשהגיע אל הפתח הסתובב
לעבר הקהל והרים את ידיו להרגיעו. דממה פתאומית השתררה. שילוב
הצופים הקפואים במקומם, אורות הזרקורים ועשן המנגלים המיתמר
שיווה לתמונה מראה זר ומשונה, כמו מפלנטה אחרת. מוקי כחכח
בגרונו.
"אתם כולכם דפוקים בשכל," אמר. "לפתוח מועדון בשם טרבלינקה,
בישראל, ועוד בתאריך כזה?"
ובמילים אלה חזר אל מכוניתו, טרק את הדלת ונסע משם.

טרבלינקה תישאר כך, עזובה ודוממת, עוד שנים רבות. צמחי הבר
יכסו אותה לאיטם, מסתירים ומטשטשים את ההיסטוריה, ומדרך הטבע
יפחת וילך מספר האנשים שזוכרים את שאירע שם. גם הרשומות
הכתובות, ההקלטות והצילומים יעלו אבק בארכיונים ולא יהיה להם
עוד דורש. מתי-מספר עקשנים עוד ימשיכו וינסו לעורר את הציבור
ההולך ושוקע באדישות ובשיכחון, אלא שגם קולותיהם ידעכו עם חלוף
הזמן, יושתקו בנימוס מתוך מיאוס, מתוך תחושת אשמה עמומה, מתוך
חוסר עניין; וברבות הימים יעלו הדחפורים על השטח, ימחקו את
סממני העבר ואת העול שבלב ויפנו את הדרך לקדמה. או-אז תבוא
הרווחה, והשם "טרבלינקה" לא יוסיף עוד לעורר אי-נחת בלב
שומעיו.

הערות לסיום: את הסיפור הזה התחלתי לכתוב עוד בשנת 2004, הרבה
לפני שטייסן ההולנדי הפיץ את הזוועה שלו. זו למעשה הייתה הסיבה
שהפסקתי לעבוד עליו. כשהמשכתי בכל זאת וסיימתי לכתוב את
הסיפור, לפני חודשים ספורים, ערכתי חיפוש קצר באינטרנט וגיליתי
שמישהו אחר - בלי שום קשר אליי - המציא גם כן את הביטוי "מסיבה
בטרבלינקה". אכן, המציאות עולה על כל דמיון. בקרוב אצלנו, אתם
עוד תראו.